התשלום הדחוי של שחרור גלעד שליט

בימים האחרונים עסקו כל כלי התקשורת בהחלטת הקבינט המדיני-ביטחוני להשעות את החתימה על מימוש הסכם המעברים מול חמאס עד לסיום העסקה לשחרורו של גלעד שליט. ראש הממשלה אהוד אולמרט הקפיד בשבוע האחרון לשגר לאמצעי התקשורת אמירות נחרצות בדבר תביעתו שלא לחתום על הסכם הרגיעה עד למימושה של עסקת שליט. בכך ביקש אולי לשכנע את עצמו ואותנו שיש משמעות כלשהי לשאלה, אם נחתום על הסכם כניעה אחד מול חמאס, או שנפצל את כניעתנו לשני הסכמים נפרדים.

כרגיל, מצביאי התבוסתנות בישראל שואבים כוח מה"תרגיל" של הצבת שתי אפשרויות בפני אזרחי ישראל, המתחרות זו בזו בעליבותן, ומקיימים עליהן ויכוח תקשורתי, תוך הסתרת קיומה של כל אפשרות נוספת אחרת, ואז - תמיכה באופציה המעט פחות תבוסתנית, תוך שימוש ברטוריקה תוקפנית. בכך משיגים מנהיגינו הרופסים שתי ציפורים במכה אחת: גם משווקים לציבור מדיניות כנועה ורופסת וגם מציגים את עצמם כמנהיגים קשוחים ובלתי מתפשרים.

משווקים ללא מעצורים את מדיניות הכניעה

אין טעם להכביר מילים על הסיכון ועל אי-המוסריות שבעסקת השחרור של מאות רוצחים ומחבלים בעבור גלעד שליט. כל בר-דעת מבין כי על שחרור שליט נשלם בחייהם של ישראלים רבים. בשחרור מאות המחבלים, בהם הגדולים והנתעבים שברוצחים, נעניק דחיפה מורלית לארגוני הטרור ונעביר מסר, כי ניתן לרצוח עשרות ישראלים ולהפוך בתוך זמן קצר לבן-חורין ולגיבור לאומי. אין גם טעם להרחיב במשמעות האמיתית של הסכם הרגיעה לשנה וחצי שייחתם בקרוב - הענקת 18 חודשי התחמשות והתעצמות למדינת חמאסטן. מי שלא הבין ולא ראה זאת עד היום, כנראה שלא יבין זאת גם כשייפלו הגראדים על גני הילדים ובתי הספר בשכונתו.
העובדה, שלאחר רצף הכישלונות והאסונות שהמיטה עלינו פרדיגמת הנסיגות, הכניעה והשיח עם הטרור, מצליחים מנהיגי השמאל להעביר הסכם כניעה נוסף בלא שום התנגדות ציבורית רצינית - מחייבת בדק בית נוקב. לכאורה, אמור היה המצב להיות הפוך. מדיניות שננקטת זה כ-15 שנים וקורסת פעם אחר פעם אמורה להקנות לצד המבקר אותה יתרון בוויכוח הרעיוני על מדיניות עתידית. אלא שבפועל ממשיך הימין בישראל לגמגם ואינו מספק מענה רעיוני והסברתי לבלימת שיווקה של מדיניות הכניעה בכל פעם מחדש.

אם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ובימים הראשונים שאחריו עדיין חשבו רבים כי ניתן להכתירו כהצלחה, עתה ברור לחלוטין, שלמרות היתרון הצבאי האדיר, סופגת ישראל עוד תבוסה מדינית - האחרונה בשורת כישלונות אסטרטגיים שהיו נחלתה מזה עשור וחצי.
הכישלון המשמעותי הראשון, שאת נזקיו אנו משלמים עד היום, הוא הסכמי אוסלו, שקוממו מהריסותיו את ארגון הטרור אש"ף ואפשרו לו להקים אוטונומיית טרור בשטחי יהודה, שומרון ועזה.

בהמשך, בוצעה הבריחה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שהתפרשה כניצחון של כמה מאות מחבלים על הצבא החזק במזרח התיכון, ולאחריה נכשלה ישראל בהתנהלות הססנית לאורך שמונה שנות העימות שכפו עליה הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור הפלשתינים - שהיה למעשה תוצאה ישירה של כישלון אוסלו. במקום להתמודד חזיתית עם הבעיה שיצרה בעצמה ולהכריע את ארגוני הטרור, העדיפה ישראל לנסות ולהקטין את האש. רק לאחר שהטרור שבר שיאים, החל צה"ל לפעול באופן ממשי נגדו. בסופו של דבר הצליחה ישראל להכריע כמעט לחלוטין את הטרור, אולם במקום לקטוף את פירות ההצלחה, היא מיהרה להפוך אותה לתבוסה והעניקה לטרור הערבי-מוסלמי את גדול ניצחונותיו עד כה: ההינתקות החד-צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון. לאלה נוספו תוכניות הנסיגה החד-צדדית של אולמרט, שהבהירו לאיסלאם הרדיקלי כי ישראל עומדת לברוח גם מיהודה ושומרון. מכאן קצרה הייתה הדרך למלחמת לבנון השנייה ולתוצאותיה.

רצף כה ארוך של כישלונות אינו אפשרי בלא כשל מתמשך בחשיבה הביטחונית של ישראל ובשיח הציבורי-פופוליסטי, שבימים אלו נראה כי הוא אשר מתווה את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל במקום שתנחה אותה חשיבה אסטרטגית אמיתית. העובדה, שפעם אחר פעם ממשיכה ישראל לנקוט צעדים שגויים גם לאחר שנזקם נחשף, היא תולדה של דבקות בדוקטרינת חוץ וביטחון של נסיגה בכל מחיר ושל ניסיונות הידברות וריצוי של התוקפן. אירועי החודשים האחרונים, ובמיוחד הפסקת האש החד-צדדית וההסכמים הנרקמים עם חמאס, מגלים כי ישראל בוחרת להמשיך באותו כיוון ובאותן דרכי חשיבה שאפיינו את מדיניותה עד כה, וכי תפיסת העולם הדוגלת בנסיגות ובפייסנות ממשיכה להיות נחלתם של חוגים רחבים בממסד השלטוני.

מהמרים על גורל הדרום

אחד הגורמים לדבקות במדיניות "הנסיגה בכל מחיר" ולכשל בחשיבה ובשיח הפנימי בישראל, שמונע למעשה מן הממסד המדיני-ביטחוני להבין כראוי את האיומים העומדים בפנינו ולנהוג בהתאם, הוא טשטוש הגבולות בין סוגיית הביטחון הלאומי לסוגיית הביטחון האישי. פעמים רבות מתעלמים מקבלי ההחלטות משיקולי ביטחון לאומיים קיומיים ארוכי טווח ומפקירים אותם לטובת הגברת הביטחון האישי בטווח המיידי, ולמען יצירת אשליית ביטחון זמנית, שעולה בסופו של דבר ביוקר.

המקרה המובהק הראשון של פגיעה חמורה בביטחון הלאומי בעקבות שיקולי ביטחון אישי קצר טווח, היה בסוף האינתיפאדה הראשונה. פגיעה נמוכה יחסית בביטחון התושבים, שהתבטאה ביידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה ופיגועי דקירה וירי מעטים מדי שנה, הובילה דווקא לגיבוש הסכמי אוסלו. כך, כדי להתמודד עם איום שגבה מישראל מדי שנה את חייהם של 30-10 קורבנות ויצר לה דימוי שלילי בעולם בדמות חיילים המתעמתים עם ילדים פלשתינים, הכניסה ישראל לחצר האחורי שלה את אש"ף, ארגון הטרור שיזם את האינתיפאדה.

ממשלת רבין-פרס העניקה לערפאת אלפי כלי נשק ואיפשרה לו להקים ביהודה, שומרון ועזה אוטונומיה של טרור, שבה חונך דור שלם של ילדים לג'יהאד נגד ישראל ובה התבצע חימוש בלתי פוסק של ארגוני הטרור. התוצאות לא איחרו להגיע, ותוך כמה שנים התחוללה פגיעה קשה עוד יותר בביטחון האישי: למעלה מ-1,000 ישראלים שילמו בחייהם מאז ספטמבר 2000, בנוסף לכמעט 400 נרצחי טרור בשנות ה-90'.

המקרה המובהק השני שבו התבטאה מדיניות זו של סדר עדיפויות הפוך ומסוכן היה הנסיגה מלבנון. כמות הנפגעים בדרום לבנון הייתה 30-25 חיילים הרוגים בשנה. הפגיעה הנמוכה יחסית בביטחון האישי של חיילי ישראל, שהרגישות לחייהם גברה בשל היעדר נפגעים אזרחיים, הובילה לצעד שבטווח הקצר אומנם שיפר את מצבם הביטחוני של אזרחי ישראל וחייליה כאחד - הנסיגה מלבנון. אלא שלא חלפו שש שנים ובמלחמת לבנון השנייה התברר כי משמעותו של צעד זה לטווח הארוך הייתה פגיעה קשה בביטחון הלאומי ובביטחון האישי של חיילי ישראל, וחמור מכך - גם חשיפה של אזרחי המדינה לסכנה גדולה בהרבה מזו שאיימה עליהם קודם לנסיגה.

ההינתקות מרצועת עזה היא הדוגמה המובהקת השלישית של פגיעה חמורה בביטחון הלאומי בעקבות שיקולי ביטחון אישי קצר טווח. גם ברצועת עזה שילמה ישראל מחיר דמים של 30-20 הרוגים בשנה. ה"התבוססות בבוץ העזתי" התישה את אזרחי ישראל, עד שלבסוף החליט ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, לסגת מרצועת עזה ומצפון השומרון. בחודשים הראשונים לאחר הנסיגה עוד הצדיקו אותה תומכיה באומרם כי אף חייל ישראלי לא נהרג לאחריה. אולם אירועי שלוש השנים האחרונות מבהירים לציבור בישראל שאת תוצאות הנסיגה אנו רק מתחילים לשלם. כעת ברור לכל כי חטיפתו של גלעד שליט, ירי טילי הקסאם והגראד והמבצע האחרון בעזה הם רק התשלום הראשון שאנו משלמים על מחדלינו.

הנסיגה הישראלית מציר פילדלפי היא מקרה מובהק עוד יותר של הפקרת שטח בעל חשיבות ביטחונית אסטרטגית משיקולי ביטחון אישי קצר טווח. החשש מנפגעים בפעילות להגנה על הציר לאחר הנסיגה הוביל את שרון להורות על הוצאת צה"ל ממנו - מהלך שאיפשר למעשה את הפיכתה של רצועת עזה לדרום לבנון שנייה. יש להניח כי נסיגה ישראלית מהרצועה, תוך שימור השליטה בציר פילדלפי, הייתה גובה את חייהם של עשרות מחיילי ישראל. אבל היא הייתה מקשה מאוד על הפיכת רצועת עזה לחמאסטן. אלא שהחשש הישראלי מפגיעה בחיילים הביא לצעד שהפך את ההינתקות להימור על גורל הדרום, שהוביל באופן בלתי נמנע למבצע "עופרת יצוקה" ואשר יוביל באופן בלתי נמנע לעימות נרחב עוד יותר בעתיד.

משבחים גדר פוגענית

נזקיהן של דוגמאות נוספות למדיניות המקדמת את מרכיב הביטחון האישי על חשבון הביטחון הלאומי - טרם התבררו. כך למשל, גדר ההפרדה ,שבאופן פרדוכסאלי זכתה לכינוי "גדר הביטחון", עלולה להפוך לגבולה של המדינה ולגרום פגיעה אנושה בבטחון המדינה לטווח הארוך. בניגוד לתוואי הגדר המקורי, שהכליל חלקים נרחבים מיהודה ושומרון ובמיוחד מבקעת הירדן בתוך מה שאמור להיות שטחה של ישראל, נבנית הגדר כמעט בצמידות לקו הירוק, כשהיא מותירה מחוץ לשטח האמור אזורים שלמים החיוניים לביטחונה: בקעת הירדן; אזור מערב גב ההר בשומרון; השטחים השולטים על נמל התעופה בן-גוריון ועל גוש דן והשרון; השטחים הסמוכים לכביש 443 ולפרוזדור ירושלים; אזור מדבר יהודה והר חברון; והאזור שבין מעלה-אדומים לירושלים, שהחזקתו חיונית כנגד איום צבאי ממזרח.

וכך, המדד היחיד בשיח הציבורי לבדיקת כדאיותה של הגדר הוא מספר האנשים הנהרגים מדי שנה עם או בלי גדר באזור מסוים. המינוח השולט בשיח על הגדר הוא "ביטחון אישי", והשלכותיה על הביטחון הלאומי כלל אינן עולות על הפרק. נראה כי אזרחי ישראל יגלו את ההשלכות האלה, כרגיל, רק כאשר הפגיעה המשמעותית בהם ובבטחונם כבר תיגרם.

דוגמה נוספת להעדפת שיקולים של הטווח הקצר היא הפסקות האש למיניהן, שלהן מתחייבת ישראל מדי כמה שנים, בעוד הצד השני מנצל אותן להתחמשות ולהתארגנות, שמשמעותן - פגיעה בביטחון הלאומי והאישי כאחד. כזוהי בדיוק הפסקת האש המתקרבת מול חמאס ברצועה. עסקת השחרור של החייל החטוף, גלעד שליט, גם היא מקרה מובהק שבו מובילה ממשלת ישראל מדיניות בעלת סיכונים אסטרטגיים אדירים למען שלומו של חייל אחד.

כל הדוגמאות האלה מלמדות על כשל מחשבתי ותפיסתי ועל כך שאי-הפקת לקחים מביאה בסופו של דבר לפגיעה חמורה במצבה האסטרטגי של ישראל - פגיעה המיתרגמת לאחר מכן גם לכישלון צבאי ולפגיעה בביטחונם של אזרחי המדינה.

אכן, סוגיית הביטחון האישי לטווח הקצר גלויה יותר לעין משיקולים של ביטחון לטווח ארוך, והפיתוי שיש בשיפורה, במיוחד לפוליטיקאים שמבטם קצר טווח, הוא גדול. אך מאזרחי ישראל, ובמיוחד מן הממסד המדיני-ביטחוני שלה, נדרשת הסתכלות רחבה יותר, שאמנם תַקצה למרכיב הביטחון האישי את המקום הראוי, אך לא תפקיר את האינטרסים האסטרטגיים של בטחון המדינה, שבטווח הארוך הדבר יתרום למרכיב זה. אם ברצוננו לבלום את הסכמי הכניעה הבאים ולא להיגרר שוב ושוב לוויכוח שבו נצא כשידינו על תחתונה, על הימין בישראל להחזיר את הביטחון הלאומי לשיח הציבורי ולמקמו בדרגת חשיבות עליונה, תוך הצבת שיקולי ביטחון אישי במקום משני בלבד.