בין אינדיאנה ג'ונס ליונתן פולארד

לפי מספר הדגלים האמריקנים המונפים אצלנו ביום העצמאות אפשר להניח שרבים מאזרחי ישראל סבורים שאנו המדינה ה-51 של ארצות הברית. ובכן, יש לי חדשות רעות לעם היושב בציון. אנחנו לא. ובקרוב אנו עלולים לגלות, כי מאחורי החיוך והנימוס האמריקניים, מסתתרת גחלת האנטישמית הלוחשת במסתרים ועלולה לפרוץ כלהבה.

וכדרכי אפתח בכמה סיפורים. ואתחיל בחירם בינגהם.

האיש שהציל יהודים

ספק אם רבים מקוראי טור זה שמעו אי-פעם בחייהם את שמו של חירם בינגהם (הרביעי). אבל כולם שמעו על אינדיאנה ג'ונס, סרט ההרפתקאות שתיאר ארכיאולוג, משוגע לדבר, שדמותו עוצבה על-ידי האריסון פורד. ובכן, חירם בינגהם שלנו הוא בנו של הארכיאולוג האמיתי שעל-פי דמותו נכתב התסריט לסרט.

חירם בינגהם שלנו לא עסק בסרטים אלא במציאות האמיתית. הוא הצטרף לשירות הדיפלומטי האמריקני בשנת 1911. בשנת 1939 הוא הוצב במרסיי בתפקיד סגן קונסול. באותה תקופה הייתה ארצות הברית נייטרלית נוכח המלחמה באירופה. לאחר כיבוש צרפת והקמת ממשלת הבובות של וישי הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים, הורה הנשיא רוזבלט שלא לתת אף ויזה ליהודים. בינגהם החליט שזו מדיניות לא מוסרית ובניגוד להוראת הממונים עליו הנפיק 2,500 ויזות ליהודים ולפליטים אחרים. בין היתר העניק ויזות לאמנים כמארק שאגאל ומאקס ארנסט, לסופר תומס מאן ולבני משפחתו, ועוד. כל ויזה כזו פירושה היה הצלת אנשים ממוות בטוח. בינגהם לא הסתפק בכך ונתן מקלט בביתו לפליטים יהודים רבים, השיג להם מסמכים מזוייפים ושיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית להברחתם לספרד של פרנקו. לרבים הגיש סיוע כספי מכיסו.

בינגהם לא הסתפק במתן ויזות באורח בלתי חוקי. הוא ממש שם נפשו בכפו כדי להציל אנשים. בין היתר הצליח להציל את הסופר היהודי-גרמני ליון פויכטוונגר ("היהודי זיס", "מלחמות היהודים"), שהיה שנוא נפשו של היטלר. פויכטוונגר כבר היה כלוא במחנה הסגר ובינגהם הצליח להוציא אותו משם כשהוא מספק לו בגדי אישה לתחפושת. בתחפושת זו עבר הסופר כמה מחסומים של הגרמנים ומצא מקלט בבית שהעמיד לרשותו בינגהם עד שנמצאה דרך להבריח אותו מן המדינה. בדרך זו או אחרת הצליח להבריח גם סופרים ואנשי רוח מפורסמים אחרים כמו פרנץ ורפל ("ארבעים הימים של מוסה דאג") ואת אשתו אלמה מהלר; את הפילוסופית חנה ארנדט; אנדרה ברטון, אוטו מאיירהוף, קונראד היידן ועוד רבים אחרים.

בשנת 1941 החליטו הממונים עליו להעניש אותו על מעשיו. הוא נשלח למה שנחשב אז לגלות דיפלומטית: שירות בארגנטינה. גם כאן המשיך בינגהם להרגיז את הממונים עליו ודיווח בהתמדה על פעילותה של תנועה נאצית הפועלת לקליטת פושעים נאצים בתום המלחמה. בתום המלחמה הודח בינגהם משירות החוץ האמריקני וב-1988 מת חסר כל.

למעלה מחמישים שנה סרב ה"סטייט דיפרטמנט" להעניק הכרה במעשיו של בינגהם, שנחשב לפקיד בלתי ממושמע וסרבן שפעל בניגוד להוראות. רק בשנת 2002 שונתה המדיניות ומזכיר המדינה דאז, קולין פאואל, הודיע כי הוחלט להעניק הכרה לאחר המוות ואות כבוד לחירם בינגהם הרביעי. שנים לאחר מכן, במלאות 60 שנה ל"פשעיו" של בינגהם, החליט הדואר האמריקני להטביע בול לציון פועלו [ראה משמאל].

אגב: אני התוודעתי לבינגהם בנסיבות משפחתיות. אחד הילדים שניצלו מאש המשרפות, תודות לוויזות הבלתי חוקיות של בינגהם, הוא במקרה הסבא של אחד מנכדיי. בינגהם לא זכה משום מה לתואר "חסיד אומות העולם" כי לפי הכללים הנוקשים שנקבעו זכאי לתואר רק מי שסיכן את חייו בהצלת יהודים.

גירסה אנגלית של הסיפור השלם על חירם בינגהם ראה: [קישור]