למה לא פלשתין?

פלשתינה מנין?

הפלישתים, שנתנו את שמם ל"פלשתינה", הגיעו כנראה מן האיים היווניים והשתלטו על רצועת החוף מיפו ועד לעזה. הם ידועים, בין היתר, מן הסיפור התנ"כי של ניצחון דוד על גוליית הפלישתי. הפלישתים הוגלו מהארץ ביחד עם עמים אחרים, וביניהם גם עם יהודה, על-ידי נבוכדנצאר, מלך בבל. אחרי 70 שנה חזרו היהודים מגלות בבל, אך הפלישתים לא חזרו ונעלמו מבמת ההיסטוריה.

בשנת 135 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, כאשר הקיסר המנצח אדריאנוס, שצבאו סבל אבדות כבדות ביותר, ביקש לשים קץ לדת היהודית ולמחוק את "פרובינקיה יודיאה", שם הארץ, כבר לא היו פלישתים בעולם. אולם יועצים בקיאי ספר מצאו לו בכתובים את המונח "פיליסתיה", והוא שימש לו כדי להחליף את השם הקודם, שביטא את יהדותה של הארץ (אותה שעה נמחק גם שמה של ירושלים והוחלף ב"אליה קפיטולינה"). יהודים לא הורשו לחיות ברוב חלקי ארץ יהודה ובעיר ירושלים.

קללת אדריאנוס לא התגשמה. פליטי יהודה זרמו לגליל ולגולן שראו עוד מאות בשנים פריחה יהודית גדולה. והיהודים לא שכחו את ירושלים. אחת לשנה, ב-9 בחודש אב, יום חורבן ירושלים וגם חורבנה של ביתר, מבצרו האחרון של בר-כוכבא, הם הורשו לבוא בתחומה, כדי להתאבל על אובדנה. אולם בליבם, בדתם, בתרבותם ובתודעת העולם הם הנציחו אותה כבירת געגועיהם הנצחית.

במאה השביעית, עם תום השלטון הביזנטיני, עבר מן העולם בהדרגה גם השם "אליה קפיטולינה" והעיר חזרה להיקרא ירושלים, ובפי הערבים "בית-אלמקדס" ו"אל-קודס" (בית המקדש ועיר הקודש).

וגם "פלשתינה" נשכחה מלב במשך כ-1,300 שנים, כדי לשוב ולרדוף אותנו בימינו אלה כחלום בלהות בהקיץ. כמעט 2,000 שנה אחרי קללת אדריאנוס חיפשו ערבים חסרי זהות שייכות לאומית לארץ ישראל, שלא יכלו לזכות בה מכוח היותם בני "האומה הערבית" בלבד, ואת מבוקשם מצאו בעזרת אותה הטכניקה שהשתמש בה אדריאנוס בשעתו: תחת המותג "העם הפלשתיני" פיברקו תביעת זכות מזוייפת על ארצם של היהודים, ולמרבה האסון, הם זוכים כעת גם להסכמתו של הנגזל, בעל הבית היהודי, הלא היא ממשלת ישראל.

פלשתינה מתגלגלת דרך הדורות

אדריאנוס יצר שלוש פלשתינות: ארץ יהודה נקראה הפלשתינה הראשונה, ארץ השומרון - פלשתינה שנייה, והגליל והגולן - פלשתינה השלישית. וזה היה שם הארץ במאות שנות שלטון רומי וביזנטיון עד בוא הערבים במאה ה-7 לספירה. מהלטינית עבר השם "פלשתינה" אל השפות האירופיות, ונשאר בהן עד היום. אולם תמיד הבינו את השם הזה כשמה של ארץ-התנ"ך, ארצם של העברים והיהודים הקדמונים. אפשר לוודא זאת בקלות על-ידי עיון בכל אנציקלופדיה אירופית תחת הערך "פלשתינה". עד לשנות ה-20 של המאה הקודמת, לכל המוקדם, ניתן למצוא שם רק את העבר היהודי. ולממציאי המיתוס הפלשתיני נותר להסביר, למה כותבי ועורכי האנציקלופדיות לא טרחו להזכיר שהארץ הזאת היא מולדת "העם הפלשתיני", אלא אם כן אותה שעה גם הערבים תושבי הארץ לא טענו שהם עם נפרד, "פלשתיני", גם הם עוד לא ידעו זאת!

ממציאי הבדייה הפלשתינית נתקלו בקושי נוסף: הלא הפלישתים היו מגזע ארי והערבים, כל הערבים, רואים את עצמם כצאצאי ישמעאל, בנו של אברהם, שהיה כידוע שמי. להלן נראה, כיצד הם חילצו את עצמם מן הסתירה הזאת.

נמשיך בסקירתנו ההיסטורית. הכובשים הערבים, שמצאו את השם פלשתינה, שימרו אותו זמן מה בחלק הדרומי של הארץ, שקראו לו "ג'ונד פלשתין", כלומר - אזור צבאי פלשתין, אך לימים נשכח השם פלשתין, והוא לא נקרא על שום ארץ או תושבים בכל המרחב הערבי.

הארץ, שאנחנו רואים אותה בתפיסתנו כיחידה אחת ("מדן ועד באר שבע"), שוייכה למרכזים מינהליים שונים כמו דמשק או ביירות ולא הייתה עוד יחידה אחת, מפני שלאחר צאת היהודים חדלה להיות מולדת יחידה לתושביה. זה היה המצב עד לבוא הצלבנים, אשר חזרו להתייחס לעבר התנ"כי של הארץ וקראו למדינתם "ממלכת ירושלים". מאז נפילת הצלבנים - דרך מאות שנים של ממשל ערבי, ממלוכי, מונגולי ו-400 שנים של שלטון טורקי-עותמני, לא היה זכר למונח פלשתינה או פלשתין.

השלטון הטורקי בארץ ישראל הסתיים בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. באותם הימים,תושבי הארץ הערבים - אם הזדהו בכלל, ראו את עצמם כ"דרום סורים", שמרכז הזדהותם היה בדמשק. קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות שהתקיים בירושלים בשנת 1919 פרסם הודעה שבה נאמר בין היתר: "אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים" (י. פורת). נשאלת איפוא השאלה, מניין נפלה עלינו תביעת הזכות ה"פלשתינית", שם שכבר היה מת וקבור כל כך הרבה מאות בשנים?

תחייתה של פלשתינה

לראשונה הוצא המונח הזה "מן המוזיאון" והוכנס אל תוך ההוויה הפוליטית העדכנית במכתב שכתב בשנת 1917 הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, אל הלורד רוטשילד ובו הבטחת ממשלת בריטניה להקים ב"פלשתין" בית לאומי לעם היהודי. השם פלשתין הוזכר כאן כפי שהבין אותו כל אדם בתקופה - כשם מולדתם העתיקה של היהודים.

אופייני הדבר שנאצים ואנטישמים בכל העולם נהגו "לשלוח את היהודים לפלשתינה". גם כאן צריכים יוצרי המיתוס הפלשתיני השקרי לשאול את עצמם, מה עלה בדעתם של אלה לגרש את היהודים דווקא ל"פלשתין", מולדתם כביכול של "הערבים הפלשתינים"?

מעשה שהיה: כותב שורות אלה הוא יליד גרמניה. באחד הימים רואיינתי על-ידי צוות טלוויזיה גרמני והמראיין הציג שאלה עויינת, מדוע באתי לגור בחברון "להידחק אל בין הערבים?". השבתי מבלי לחשוב רגע: "הלא אתם צעקתם לי 'יודן נאך פלשתינה!', אתם שלחתם אותי לכאן!" .

הבסיס למשטר המנדט הבריטי (1920 - 1948) בארץ ישראל הוא ההבטחה במכתבו הנ"ל של בלפור, המכונה "הצהרת בלפור", להקים בארץ "בית לאומי" לעם היהודי.

המבוא לנוסח המנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטניה ב-1922 אומר הכל:

"Whereas the Principal Allied Powers have ... agreed that the Mandatory should be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 2nd 1917, by the Government of His Britannic Majesty, and adopted by the said Powers, in favour of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country: and;

Whereas recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country...

The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home...”

המעצמות שהרכיבו את חבר הלאומים טרחו לציין במפורש שמסירת הארץ לניהול בריטי נעשית לשם מתן הכרה "לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתין", והזכות לבנות מחדש את ביתם הלאומי באותה ארץ. שוב יצטרכו יוצרי המיתוס השקרי הפלשתיני להסביר, מה עלה בדעתן של מעצמות הברית להקים ליהודים בית לאומי דווקא "במולדת העם הפלשתיני" ומדוע "העם הפלשתיני" לא כונה במנדט בתור שכזה, ובכלל כעם, כי אם כ"עדה לא יהודית בפלשתין", ומדוע חוייבה בריטניה לשמור על "הזכויות הדתיות והאזרחיות" של העדות הלא יהודיות בארץ מבלי להעניק לעדות האלה זכויות לאומיות פוליטיות, שהוענקו רק ליהודים, תחת הניסוח "בית לאומי לעם היהודי"? מה ההסבר לכל זה, אם לא העובדה הפשוטה שהמוסלמים, הנוצרים והדרוזים בארץ אכן היו עדות (communities) בלבד? אותה שעה הוענק לבריטים מנדט על עירק, במגמה להקים שם בעתיד ריבונות עירקית ערבית, ולצרפתים ניתנו מנדטים לסוריה ולבנון במטרה להקים שם ריבונות ערבית-סורית וערבית-נוצרית, ואילו בארץ ישראל לא היה קיים כלל עם ערבי בעל תודעה לאומית נפרדת, להעניק לו "מנדט פלשתיני".

אפילו כאשר הבריטים הוציאו שלושה רבעים משטח המנדט של פלשתין מן התחום המיועד להקמת הבית הלאומי היהודי - מדובר בכל השטח שממזרח לירדן ועד לגבול עירק - כדי להעניק את השטח הזה לערבים בלבד, הם קראו לו "האמירות של עבר הירדן" ולא - "פלשתין", והשם הרשמי של המנדט היה "פלשתין (א"י)", כאשר האותיות בסוגריים הן ראשי התיבות של ארץ ישראל.

אחרי מלחמת 1948, שבה כבש שליט ירדן, האמיר עבדאללה, את יהודה, שומרון וירושלים ההיסטורית, הוא המליך את עצמו ביריחו כמלך על ארצו המורחבת וחיפש לה שם. היה בדעתו לקרוא לה "פלשתין", אולם היועצים הבריטים שעדיין היו בעלי השפעה גדולה בחצרו הניאו אותו מכך. הם הסבירו, שאם יקרא לארצו "פלשתין" לא יוכלו הערבים להמשיך ולתבוע את השטח שעליו יושבת מדינת ישראל. וכך הומצאו שתי ה"גדות": כל השטח מנהר הירדן ועד עירק כונה "גדה מזרחית", והשטח מהירדן ועד לקו הירוק כונה "הגדה המערבית". במפות הירדניות מן הימים ההם מופיעות שתי הגדות כמרכיבות את "הממלכה ההאשמית הירדנית", ואילו השטח שעליו יושבת מדינת ישראל - הוא מכונה במפות "פלשתין הכבושה". ללמדנו, ש"פלשתין" היא הצל שמטילים היהודים כשזורחת עליהם שמש העצמאות הישראלית, פלשתין היא התשליל של ישראל. היא קיימת - ותהיה קיימת - רק בהקשר של שלילת הריבונות היהודית, ולו הייתה חלילה מצליחה בכך, הבועה המלאכותית הזאת הייתה מתפוצצת.

לאמת הזאת נתן ביטוי תמציתי ותכליתי - זוהיר מוחסיין, ראש ארגון הטרור "אל-צעיקה" וחבר הוועד הפועל של אש"ף, בעיתון ההולנדי "טרוב" (31.3.77), במילים אלו: "רק למטרות טקטיות אנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלשתינית, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות: ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל"...

דוד בן-גוריון, בעדות בפני וועדת חקירה אנגלו-אמריקנית, אמר דברים אלה: "אין דבר כזה "פלשתין" בהיסטוריה... היסטוריה ערבית נעשתה בערב, בפרס, בספרד ובצפון אפריקה. בהיסטוריה הזאת לא תמצאו את פלשתין. היסטוריה ערבית לא נעשתה בפלשתין. אולם, אין רק היסטוריה ערבית, יש היסטוריה עולמית והיסטוריה יהודית, ובהיסטוריה הזאת יש ארץ ושמה יהודה, או כפי שאנו קוראים לה ארץ ישראל, הארץ של ישראל... הייתה ארץ כזאת בהיסטוריה, הייתה ועדיין קיימת. זו ארץ קטנה, קטנה מאוד, אך הארץ הקטנה הזאת השאירה רישום עמוק בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה שלנו. הארץ הזאת עשתה אותנו לעם, עמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת, הארץ הזאת לא עשתה שום עם אחר בעולם...".

הבלוף הפלשתיני

כאשר הערבים המקומיים ראו שהמנדט הבריטי מתבסס תחת המותג "פלשתין", הם החלו להגדיר את עצמם "כעם הפלשתיני", ומתוך חיקוי של ההוויה היהודית-ציונית שהתרקמה לנגד עיניהם טענו גם הם לוותק של אלפי שנים, ביקשו להיות "עם עתיק" כפי שהיהודים הם עם עתיק. (לאחרונה הם נתקנאו גם בשואה היהודית והמציאו לעצמם "שואה" משלהם שהם קוראים לה "הנאכבה של 1948").

מיתוס העתיקות היה נחוץ להם כדי שיוכלו לתבוע את הזכות ההיסטורית על הארץ במקום העם היהודי, אולם כאן נתקלו בקושי: יורשי מי הם? יורשי ישמעאל השמי או יורשי גוליית הפלישתי, בן הגזע הארי? וכאן נמצאה להם התשובה החצופה, שהם הינם יורשי כל העמים שישבו בארץ הזאת אי פעם, מה שמאפשר להם, למשל, להיות בו-זמנית גם יורשי גוליית הפלישתי וגם יורשי דוד בן ישי שהרג אותו.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שהם טוענים שהיהודים דהיום, כולל כמובן היהודים הישראלים, אינם עם או לאום, כי אם אספסוף המורכב משברי עמים מכל העולם, שיש לו רק דת משותפת. לעומת זאת, צאצאי העברים והיהודים הקדמונים הם... הערבים הפלשתינים! ברוח זו הוצגו בחגי מולד בבית לחם פוסטרים ענקיים ועליהם דמותו של ישו הנוצרי עם הכיתוב: "לוחם חירות פלשתיני". אפילו אישיות אקדמית כדוקטור חנאן עשראוי, מרצה באוניברסיטת ביר זית, אינה מתביישת לטעון, שאכן ישו הנוצרי היה פלשתיני. המסקנה ההגיונית היא, שגם את התנ"ך הביא לעולם העם הערבי הפלשתיני.

לא נותר אלא להעיר, שאותה מידת רצינות שהשטות המרושעת והחצופה הזאת ראויה לה, מתאימה גם לטענתם שהארץ הזאת היא שלהם, "ומדורי דורות". התמיהה הגדולה מכולן היא, כיצד העולם המערבי "בולע" את האבסורדים ההזויים האלה ללא אף מילה של ביקורת.

"האופק הפלשתיני"

בנימין נתניהו, מי שהיה ויהיה ראש ממשלת ישראל, התבטא שכל מדינה פלשתינית שלא תמלא אחרי חמישה תנאי מינימום, תסכן את עצם קיומה של ישראל.

ואלה התנאים:

1. פירוק נשק טוטאלי.
2. איסור כריתת הסכמים בינלאומיים (תארו לכם הסכם צבאי עם אירן!).
3. פיקוח ישראלי על כל נקודות הכניסה והיציאה, פן תזרים המדינה הפלשתינית מיליוני אדם המכונים "פליטים" לעבר גבולות ישראל.
4. פיקוח אווירי על שמי פלשתין.
5. שליטה על קידוחי המים, הואיל ושליש ממימי ישראל נשאב מאקוויפר ההר של יהודה ושומרון.

ועוד לא הזכרנו דרישות צבאיות, הנובעות מן השליטה האסטרטגית המוחלטת מרכסי ההרים ביהודה ושומרון על העמקים שבהם מרוכזות רוב האוכלוסיה ורוב התעשיה של ישראל.

המעשה המביש של גירוש היהודים והסגת צה"ל מרצועת עזה, סיפק לנו מעין "פיילוט" כדי לבדוק, אם יש סיכוי ששטח פלשתיני עצמאי כלשהו יעמוד בתנאי המינימום של נתניהו. התוצאות שליליות, והן מדאיגות מאוד, גלויות לעין:

1. השטח הפך למחסן נשק אדיר, למדינת טרור שאין היום כמוה בעולם ולראש גשר להתקפות בלתי פוסקות על ישראל ובין היתר שיגור טילים, שהיום פוגעים בשדרות ובאשקלון, ומחר - באשדוד, בואך בת-ים וקרית גת.
2. כל הרצועה היא היום שטח אימונים והיערכות לכוחות החיזבאללה ואל-קאעידה, ליועצים אירניים ולטרוריסטים מכל העולם, בנוסף על כנופיות מזויינות על גבול הפלילי, שאינן נשלטות על-ידי איש. הפיכת הרצועה למבצר התקפי צבאי נעשית על-פי הסכם מפורש בין "ממשלת" החמאס לאירן.
3. עם הסרת הפיקוח הישראלי מנקודת הגבול ברפיח, לא זו בלבד שהרצועה נעשתה פרוצה לכל ארגוני הטרור, אלא שטרוריסטים ואמצעי לחימה זורמים מתוכה למדבר סיני ומשם אל תוך הנגב הישראלי.
4. כבר היום טיסת מסוקים ישראלים מעל לרצועה מוגבלת, מפחד טילי הקרקע-אוויר שהוכנסו לשטח אחרי גירוש היהודים. מטוסי ריסוס אינם רשאים לטוס גם בשמי ישראל, מעל לשדות הסמוכים לרצועה.
5. קידוחים פרועים של הפלשתינים מאז הסכמי אוסלו המליחו את הבארות, ומי הים חודרים לתוכן. כתוצאה מכך, רצועת עזה ניזונה ממים המוזרמים אליה מישראל.

על תנאי נתניהו יש להוסיף סכנות קיומיות ודאיות נוספות, וביניהן:

א. הזרמת מאות אלפי "פליטים" אל תוך השטח המזערי של יהודה ושומרון. צפויים מצעדים המוניים, נשים וילדים בראש, לעבר שטח ישראל, כדי למשוך אש ולהאשים את המדינה הציונית במעשי זוועה, ולחילופין - לחדור פנימה. בכלל, את סיסמאות "הכיבוש" תחליף דרישת "זכות השיבה".
ב. התעופה האזרחית בנמל התעופה בן-גוריון תהיה תחת איום מתמיד, ואולי לא תהיה אפשרית כלל, בקירבה כל-כך גדולה לגבול עויין.
ג. על גבול הקו הירוק לא יוכל עוד צה"ל לקבל אחריות לביטחונה של מדינה, שבמקומות הקריטיים ביותר רוחבה לא יהיה יותר מאשר 16-12 ק"מ, ולכן יקבל ברצון דרישה להציב כוחות בינלאומיים על גבולות יהודה ושומרון בנוסף על הכוחות הבינלאומיים שיוצבו בדרום, על גבול הרצועה. אם נוסיף על כך את היחידות הבינלאומיות המוצבות כבר היום בלבנון על גבול ישראל, תתקבל מדינה המוגנת מכל עבריה על-ידי כחות זרים. למדינה כזאת קוראים שטח-חסות. סימנים ראשונים להפיכת ישראל לפרוטקטוראט כזה ניתן למצוא במפת-הדרכים להקמת המדינה הפלשתינית, שעל פיה מונה הקוורטט בהסכמת ישראל כמפקח על ענייני חוץ וביטחון חיוניים ביותר של ישראל.
ד. הקמת מדינה פלשתינית תביא לאירידנטה מוגברת אצל ערביי ישראל - תחילה ידרשו אוטונומיה, ואחר-כך ילחצו לספח את הגליל ושטחים אחרים ל"מדינת האם" הפלשתינית.
ה. ממשלת ירדן, שבה הפלשתינים מהווים 60-70% מן האוכלוסיה, והיתר - בדואים שאין להם תביעה להיותם עם נפרד, תהיה בסכנת נפילה. "אנשלוס" של ירדן לפלשתין יכניס את ישראל לטבעת חנק פלשתינית מגבול עירק ועד לים התיכון.
ו. הפלשתינים תובעים, ובהסתמך על החוק הבינלאומי עלולים לקבל - פרוזדור אקסטרה-טריטוריאלי בין עזה לחברון, אשר יחצה את הנגב לשניים. כבר היום לוחצת אמריקה על ישראל לאפשר "מעבר בטוח" בין הרצועה ליהודה ושומרון, בדרך אל המדינה הפלשתינית, למרות ידיעתה הוודאית, שדרך המעבר הזה יוחדרו טרוריסטים, מומחים לייצור רקטות ואמצעי לחימה. כמו-כן יציפו המונים מתושבי הרצועה את יו"ש כדי לשפר את תנאי חייהם. ההשלכות הדמוגרפיות והביטחונית על ישראל תהיינה הרסניות.
ז. הגרוע מכל יקרה בתחום התפיסה התרבותית והמדינית. כל אדם בעולם יקבל כדבר המובן מאליו שארץ הקרויה פלשתין שייכת לעם הקרוי פלשתיני. כבר היום אנשים ברחובות בפריז או ניו-יורק שנשאלים באקראי - ממי לקחו היהודים את הארץ, משיבים לפי תומם: "מן הפלשתינים, כמובן!".

כך, בעקבות הקמתה של מדינה פלשתינית, תתגבש באופן בלתי הפיך התובנה, שהיהודים לקחו את הארץ במסע כיבוש כוחני מידי בעליה הפלשתינים, ועל כן, קיומה שלה על אדמה לא לה הוא בלתי לגיטימי וארעי. ואחרי הדה-לגיטימציה תבוא הדיספוססיה (הסילוק) - כבוא הרעם אחרי הברק.

אמנם, לא מן הנמנע שישראל לא תשקע (will not go under) ללא קרב, אבל גם אם תכבוש מחדש את כל השטח ותסלק מתוכו את המשטר והמנהיגים, תמיד יכריחו אותה לציית לדין הבינלאומי הקובע, שיש להחזיר את השלטון לידי הריבון הקודם, וזו כבר תהיה המדינה הפלשתינית. כי זה הכלל: מרגע שקמה ריבונות מוכרת (וישראל לא תבעה ריבונות, כ"א הנהיגה ממשל צבאי!), היא איננה יכולה להימחק עוד, כשם שכל פשעי גרמניה הנאצית לא יכלו למנוע את כינונו של משטר גרמני ריבוני אחר על אדמה שהעולם קיבל שהיא "אדמה גרמנית", ובנפול הטליבן קמה תחתיו ריבונות אחרת, אפגנית, על האדמה האפגנית. יוצא, שהריבונות הפלשתינית בא"י תהיה לנו כדיבוק, ששום כוח בעולם לא יוכל לגרשו עוד מתוכנו. האסון הפלשתיני יהיה בלתי הפיך.

הסוף

מדינת פלשתין תסבול את הכוחות הבינלאומיים בשטחה רק כל עוד תפיק מהם תועלת, כלומר, עד שירידתה של ישראל תהיה בלתי הפיכה. מאותו רגע ואילך יהיו הכוחות האלה נתונים להתקפות טרוריסטיות דוגמת ההתקפות על האמריקנים והצרפתים בביירות, 1982. ימיו של הכוח הבינלאומי יהיו ספורים.

אותה שעה, מספר היהודים במדינת היהודים כבר יהיה מופחת מאוד, הואיל ומאות אלפים - בעיקר צעירים ובעלי מקצועות מבוקשים - יעזבו את הארץ, מהעדר יכולת להיות עדים לשקיעתה. לאחר צאת הכוחות הזרים והתגברות האיום הישיר על המדינה שהשלום המדומה ניוון את צבאה, עיסוקו העיקרי של הקוורטט יהיה בקביעת מיכסות לקליטת היהודים הנותרים. תהיה זאת שעתם הגדולה של הפלשתינים, שיגלו "גדלות רוח" ויסכימו גם הם להשאיר "בארצם" מיכסה כלשהי של יהודים.

לעג הגורל: היהודים היו עתידים, ברבות הימים, לנצח את אדריאנוס - לחזור לארצם ולכונן בה ריבונות, לבנות את ירושלים כבירתם וליישב מחדש את יהודה החרבה - אך כל זאת, רק כדי שלאחר מכן, באמצעות הערבים הקוראים לעצמם "פלשתינים" תשיג אותם קללתו ותחריב הכל.

פתח הצלה

לאקדח המדינה הפלשתינית, אותו מכוונת ממשלת ישראל אל רקתו של העם היהודי, יש ניצרה, שכל עוד היא סגורה האקדח אינו יכול לירות: מפעל ההתנחלות היהודי ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

תנאי בל יעבור הוא אצל הערבים, שאינם מוכנים לקבל מישראל שום שטח שלא "טוהר" קודם מיהודים. ולא עוד, אלא שכל העולם "הנאור" קיבל את התביעה הגזענית-נאצית הזאת ומגבה אותה, וגם - שומו שמים! - ממשלת ישראל בעצמה, והיא אף יישמה בפועל, בכוח הזרוע, טיהור אתני מזוויע שכזה בחבל עזה ובצפון השומרון. שרת החוץ של ישראל הצהירה לעיתון המצרי "אל-אהרם", שהדבר נעשה כדי להוכיח את רצינותה של ישראל לרוקן עוד שטחים מנוכחות יהודית, כדי לפנות את הדרך למדינה הפלשתינית.

אולם לעובדה שהמדינה הפלשתינית מותנית בחורבן ההתיישבות היהודית, כלומר בגירושם של 300,000 יהודים (חצי מיליון ביחד עם מזרח-ירושלים), יש גם צד חיובי. הנה יש לנו חומה, שאם לא תיפרץ, תינצל העיר!

ההיקף האדיר של המחיר - הריסת כ-60,000 בתים ודירות, עלות של 370 מיליארד שקל (הגירוש הראשון עלה 10 מיליארד שקל), וודאות קרובה של פיצוץ פנימי בתוך העם וגם הצבא, דה-ציוניזציה של המדינה שאפילו על ציון גופה, היא עיר דוד, תצטרך לוותר - ייתן לנו מושג מה, כמה אדירה היא החומה המגינה עלינו עדיין מפני שקיעתה של המדינה וטביעתה בים הערבי-"פלשתיני".

אך גם טרויה הייתה שורדת, אילולא פרצו הטרויאנים בעצמם את חומת עירם האדירה, כדי להכניס לעיר את סוס המתנה היווני, ובקירבו הכליון...