לגבי תביעה אשר לא הוגשה לגביה תובענה לבית המשפט, חלה התיישנות כעבור 7 שנים בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח. לפי סעיף 8 שם, תחילת התיישנות היא מיום גילוי העילה - ומאותו היום שבע שנים.
להלן דברי השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב בת"א 1209/01 יופה סופיה ואח' נ' חב' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', בית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין מקביל:
"מקום שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה, כהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הסעיף העוסק בהתיישנות שלא מדעת".
בענייננו, במשך תריסר שנים לא זוהו סדקים מהותיים בנכס עד כדי נשירת חלקי בטון וטיח, ורק כעבור 12 שנה הבחנת בליקוי שעמו כרוך סיכון ברור.
לך כדייר לא הייתה שום אפשרות סבירה לראות את הנולד ו/או למנוע את הפגם שהוא פגם מולד בבניין, ולפיכך תקופת ההתיישנות מתחילה מבחינתך במועד בו גילית את הליקוי המתואר, וממועד זה יש לך עילת תביעה במשך 7 שנים.
בעניין זה ראוי להבהיר כי יכול להיות מצב בו הסדקים התגלו לפני יותר מ-7 שנים, אך הם היו יציבים ולא לוו בנשירת חלקי בטון וטיח מהבניין, ובמקרה כזה, לא בסדקים "רגילים" מדובר שכן לו לא חלה התפתחות עד כדי פגיעה בבטון ובטיח - לא היית מתלונן על הליקויים, ולכן, תחילת ספירת זמן ההתיישנות אינה עם גילוי הסדקים "הרגילים" אלא עם תחילת התופעה של נשירת חלקי בטון וטיח מהבניין. גם הערה זו היא על-פי פסיקה ברורה של בית המשפט העליון [בתיק אחר].
מכל האמור לעיל נובע כי בעלי דירות שנרכשו לפני עשרות שנים - יכולים להגיש תביעה במקרה של גילוי מאוחר של פגם מהותי חדש בבניין, כגון - שברים המסכנים את הבניין, נשירת אבני חיפוי מהקירות החיצוניים, ועוד כיוצא באלה.
