ההודעה על הפיגוע היכתה בנו בדיוק כמו שמכה בנו הודעה על אחוזי האבטלה הגואים. וזה מביך את כולם, כל החבר'ה שיושבים ביום שבת על הגג, מאזינים לרשת ג' ולשירים ישראלים יפים של יום הזיכרון כמעט, וכל אחד מתנועע בכיסאו באי נוחות. לא בגלל שהיה פיגוע, אלא בגלל שאינו יודע כיצד עליו להגיב.
האם צריך להגיד: "תפתחו רדיו", או טלוויזיה, או האם להמשיך בשיגרת תחילת הסתיו של שבת על הגג? אפילו ויכוחים פוליטיים, וצעקות בסגנון "צריך להיכנס בהם", אינם עוד חלק מהתגובות.
קובי פולט "איזה נורא", ושירה אומרת "איזה עולם מסריח", וגם אני לוקחת רגע אוויר, ושואלת את עצמי: מה אני צריכה לעשות עכשיו, כדי שארגיש בנוח עם עצמי? כי לומר את אותם משפטים כמו "כמה מזעזע" ו"תפתחו רדיו" מרגיש מאד מלאכותי, וכבר לא מתאים לסף הרגישות שפיתחנו לנו כאן, בארץ.
והיום זה פיגוע" שבו נפגעו ילדים רבים", אז חייבים להגיד משהו. והמשפט המנצח יהיה "עזבו, אין לי כוח לזה כבר", הרדיו לא נפתח ומקסימום מישהו מצליח לפלוט: "תראו מה זה, יש פיגוע ואנחנו ממשיכים לשבת כאן". והתגובה שכולנו מכירים תהיה: "מה אנחנו יכולים לעשות, צריך להמשיך לחיות". ולא יעברו כמה שניות ונתלונן על כך שהשמש כבר נעלמת, בגלל שעון החורף הזה והדתיים. קצת מרגישים לא בנוח, אבל גם זה עובר מהר.
אחר כך, כשכל אחד נכנס לאוטו ונוסע הביתה, אולי תחלוף איזו מחשבה או שתיים בראשו: האם זה בסדר להאזין לשירים קצת יותר שמחים. ובכלל, להזמין חברים היום בערב? "שמע ישראל אלוהי, אתה הכל יכול", מתנגן ברדיו, ומה שעולה בראש זה דווקא שרית חדד, ולא העצב שמאחורי המילים, כי הרי גם על זה התלוננו דקה אחרי הפיגוע. כל השירים במדינה הזאת - במזרחית.
גל פתוח, כאילו במלחמה, בגלי צה"ל, ולא נעים, פשוט לא נעים, להחליק תקליטור לתוך הקומפקט דיסק. במבטים הישראלים של הנהגים, שעוצרים ברמזור, אפשר אולי לראות מבט של "שמעת על הפיגוע?" או סתם מבט עייף, ומנסים לדמיין את השקט הזה שאחרי הסערה. אבל גם הוא מזמן ברח מכאן. הכל כרגיל, כמה מזעזע. עוד יום.
