ערן מלכה אמר בגרון חנוק בסיום הטיעונים לעונש בעניינו (יום א', 6.9.15): "עצם המעמד הזה של נאשם הוא עונש. אני לא מאשים אף אחד. עשיתי טעות מרה. שגיתי. נרדמתי בשמירה על הערכים שעליהם חייתי ושעליהם חינכתי את פקודַי. עשיתי מעשים חמורים. אני לא פושע, אין לי אורח חיים עברייני, אני לא חי חיי פשע.
"עד היום הארור הזה במאי 2012, שהכרתי את האיש הזה [
רונאל פישר], עשיתי הכל למען הזולת. תרמתי הרבה מעבר לעוד אדם רגיל במדינה. לא רציתי שיגיעו אנשים שיספרו את מה שעשיתי להם בסתר; יש עוד עשרות מקרים. כל חיי ראיתי אנשי שקופים, היום גם אני קצת שקוף. טעיתי, טעות חמורה, אין ספק. הבעתי חרטה. אני כל כך מצטער על מה שעשיתי, הלוואי שיכולתי להראות לאדוני כמה.
"שמעתי את מה שאדוני אומר: הוא ראה שאין ראיות, אז אין ברירה [ואז הודה]. אני בעולם החקירות למעלה מ-15 שנה, נתנו לי כל מיני ציונים. על-אף הפיצוח של הפלאפון ועל אף עדת המדינה, כתב האישום הזה היה שלושה-ארבעה אישומים אם לא הייתי פותח את הפה. החלטתי שאני לא פושע ואני לא מתנהג כמו פושע, ואני לא אגיד שעדת המדינה שקרנית ושהראיות שהוצאתם מהפלאפונים לא תופסות.
"הסתכלתי לעצמי בראי ואמרתי: די, אני לא ממשיך לשקר. לא הודיתי בשביל אחד, אלא בשביל לחיות עם עצמי בשלום את שארית חיי. לא ניסיתי להיחלץ מהדין או להציל את עורי.
"אני נמצא ארבעה חודשים וחצי בבידוד. זה המעצר הראשון היה קשה שיכול להיות. אני 24 שעות ביממה לבד. מאז שנעצרתי, אני אוכל על הברכיים. שאדוני ידמיין לעצמו שבוי; ככה פחות או יותר התנאים שלי. אני לא אוכל ליד שולחן, כי צריך לשמור עלי, ואסור שמישהו יראה אותי ואסור שמישהו יגע בי. אז מרוב שרוצים לשמור עלי - הרגו אותי.
"איבדתי את כל מה שהיה לי. 40 שנות חיים הלכו לפח הזבל בגלל התנהגות מטומטמת. אני היום שורד כל יום עם כדורים פסיכיאטריים, בלעדיהם אני כנראה לא אשרוד. רציתי להיפרד מהחיים האלה, מהקלון הזה, מזה שיושבים כאן אנשים עם לפטופים ועוד מעט אני אהיה הכתבה הבאה. הדבר היחיד שעצר אותי היה שיש לי שלושה ילדים קטנים, כי במשבר הכי גדול - אני עדיין אבא. את החוויה הקשה הזאת אני לא מסוגל לעבור בשבילי, אלא בשביל רעייתי ובשביל הילדים שלי.
"מעבר להרשעה, יש לי עכשיו גם עבר פסיכיאטרי. מי יקבל אותי לעבודה? אדם עם עבר פלילי, אשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה. מאדם שסמכו עליו עם מערכות גדולות, אני צריך לקבל רשות ללכת לשירותים. חיי התמוטטו. זה נכון שהבאתי את זה על עצמי, אבל לזרוק לפח את הכל בגלל שנה-ומשהו של קשר אומלל. טעות חמורה שלי. אין הישג אחד בחיים שהשגתי ושלא הלך לעזאזל בגלל הפרשה.
[יש לי] שלושה ילדים עם רעיה מקסימה, שאני מאוד מודה לה שהיא עדיין תומכת בי, וזה לא פשוט; שיקרתי לה. אני מבקש רחמים בשביל שלושה ילדים קטנים שמחכים בבית שאבא יחזור מתישהו. תקווה לחיים אחרים, של אדם ששגה, הביע חרטה, שילם את חובו לחברה, ייצא מהדבר הזה ויקום על הרגליים ויוכל להתחיל איכשהו. אין לי עוד בקשה אחרת; רק לחוס עלי ועל ילדי.
"אני מבקש לשתף את אדוני בשיחה עם הבן שלי, בן עשר, מתי יהיה גזר הדין, שאני אבוא לחופשה. הוא שאל אותי: אבא, כשתבוא לחופשה לא נצא החוצה, נכון? נישאר בבית? לא הבנתי, אבל אחרי דקה הבנתי: הוא מתבייש ללכת אתי. אין עונש יותר גדול מזה".
