עידן הגנרלים

הצבא, מנגנון הפעלת הכוח של המדינה, מפתח חשיבה ייחודית שתפקיד הכוח הוא מרכזי בה מעצם תפקיד הצבא. אבל יש עוד היבטים נוספים רבים לחשיבה הצבאית.

צבא הוא מותנה איום חיצוני, באין איום כוחני חיצוני - אין גם צורך בצבא. לכן החשיבה הצבאית עוסקת ומוכוונת לזהות את האיום כחזות הכל, בין אם מדובר באיום קיים, אפשרי או מדומה וכבר היו דברים מעולם.

צבא מוכוון וממוקד בפתרונות ובהכרעה. החשיבה הצבאית נבוכה נוכח מצבים מתמשכים של חוסר פתרון ובאופן טבעי מחפשת דרכים להכריע כוחנית במאבקים אלימים. פעם אחר פעם במאבקים המתמשכים וחסרי ההכרעה בין באלג'יר, בין בויטנאם ובינינו לשכנינו נחשפת הנטייה הצבאית להכריז על ניצחון בפועל או ממש בפתח בטרם גולש המאבק לעוד סבב של הסלמה אלימה.

ההכרעה היא מין חשיבה בשחור-לבן שהביאה במלחמת יום הכיפורים 1973 לכישלון תפיסתי כפול. הראשון: אם אין לאויב כוח להכריע, הכיצד יפתח במלחמה? הכישלון השני: אם האויב כבר פתח במלחמה אין זאת אלא שהוא מתכוון להכריע אותה עד כדי חורבן בית שלישי, עד נשק יום הדין. יתכן שחלקים בצבא המצרי אמנם חשבו כך.

ההנהגה המדינית המצרית כנראה הסתפקה, מראש, בהישג חלקי בלתי מוכרע המספיק לתהליך מדיני רב הישגים ובכלל לא התכוונה להגיע לשערי ירושלים, לסף יום הדין.

יתר על כן, החשיבה הצבאית מוגבלת וכמעט אינה מתייחסת לניצול מדיני-אזרחי של ההכרעה האסטרטגית משכבר הושגה. מייד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, כאשר ההכרעה הצבאית פתחה בפנינו שלל של אפשרויות מדיניות ואזרחיות, החמיצה החשיבה הצבאית את הרגע כאמרתו המפורסמת של משה דין: "נחכה לטלפון מהערבים".

החשיבה האזרחית היא ממש היפוכה של החשיבה הצבאית. היא מוכוונת ומעצבת את עצמה משאיפות, חלומות וחזונות הנובעים ומתפתחים מהחברה האזרחית עצמה. תמיד יש עוד מה לחקור במדע, לשפר ולהעמיק את החינוך, להעביר ידע בלתי פוסק, להרחיב שווקים, לעשות רווחים, להתמודד על איכות החיים האישית והציבורית ולהעלות את רמת החיים והכל בתהליך בלתי פוסק.

בחשיבה האזרחית יש הישגים וכישלונות, ולפעמים אפילו ניצחונות, אבל אין הכרעות. המלחמה באלימות, בתאונות ובמחלות, יכולה להגיע להישגים מדהימים. לעולם לא להכרעה.

אפשר לכן לסכם שהחשיבה הצבאית מוכתבת מאיום חיצוני, כוחנית, חוששת מסיכונים, שואפת להכרעה ולפתרון וחסרת חזון מדיני חברתי. החשיבה האזרחית, לעומת זאת, מוכוונת משאיפות, חלומות וחזון, נלהבת לסיכויים והזדמנויות ומזינה תהליכים מתמשכים.

כאשר החשיבה הצבאית משתלטת על החיים האזרחיים, בעוצמה כפי שזה קורה בישראל, מתחילים החיים להתעצב בעיקר כתגובה לאיום חיצוני במקום כחתירה לחזון. אכן הוויכוח הציבורי בישראל עוסק בשאלת האיום הנובע מהחברה הפלשתינית כמעט באופן אובססיבי. מרקעי הטלוויזיה וטורי העיתונים מלאים בפרשנים, רובם אנשי צבא העוסקים, איש לשיטתו, בפענוח החברה הפלשתינית ומכאן לפתרון המתבקש.

כמו שהחשיבה הצבאית מתקשה להתמודד עם חוסר הכרעה כך החברה הישראלית בכללה מתקשה להתמודד עם חוסר פתרון. אם רק ינהגו כמשנתנו המדינית, מטיחים אנשי השמאל בימין, ולהפך, יתגשם כאן הפתרון המתאים. מהלכי השלום המפליגים כמו גם השימוש המוגזם בכוח כבר היו צריכים להביא אותנו למסקנה שאין לנו נוסחה לפתרון וכל מי שהבטיח שלום עם ביטחון, או להפך, לא יקיים את הבטחותיו.

כמו שאין בחשיבה הצבאית, ממוקדת ההכרעה, עיסוק ודיון שלאחר הכרעה כך החברה הישראלית חסרת תשובות לעצמה מה יהיה אחרי השלום, אחרי חיסול הטרור, אחרי הפתרון המיוחל. גם אחרי הפלשתינים עדיין אנחנו יכולים להתדרדר לאובדן זהות לאומית ולסדום של שחיתות ופשע. למעשה הזניח הציבור הישראלי שטוף הצבאיות כמעט לחלוטין את הדיון בחזון הלאומי, שתמיד אפיין את הציונות, והתמקד בפתרון עכשיו לטרור, לפלשתינים ולשלום.

תנועות ופוליטקאים שקמים בחברה הישראלית מלעיטים את החברה הישראלית בפתרונות, בדרך כלל בעלי גוון צבאי, כדי לזכות באוזן הציבורית. התכנסות חד צדדית למדינה יהודית דמוקרטית מתורגמת לציבור כפתרון חצי-צבאי, גדר עכשיו, שלום עכשיו. וחזונה של ישראל הופך לשיח אלופים צבאי על ההפצצה בדמשק, חיסולי מחבלים, גדר וגירוש ערפאת , עוד פתרון קסם, מיני רבים, לבעיה לא פתירה עכשיו.

החברה הישראלית, שכולה צבא, שמאל ימין, לכודה ב"קונספציה": 'הסכסוך פתיר'. לאחר ההכרעה החזויה, ההזויה, מה אז? במצב זה, לצערי, רק המתנחלים, אלה המובילים אותנו למדינה דו לאומית ובהכרח לא דמוקרטית, הם היחידים המנווטים עצמם מול חזונם. לכן, גם כמיעוט, הם המובילים אותנו, כלל ישראל, למחוזות שרובנו לא רוצים להיות בהם ואין מולם חזון יישוב הנגב, ייהוד הגליל אלא רק 'פתרון הסכסוך'.

רבות מדברים על התפיסה של ערב יום הכיפורים 1973, ה"קונספציה" הידועה. אבל החשיבה הצבאית רק חדרה מאז יותר עמוק, יותר הרסנית, מכרסמת, מגבילה אל תוך ישראל האזרחית.

צריך לשנות את החשיבה לאזרחית שאינה מעוצבת מהאיום, אלא נובעת קודם כל מחלומות, שאיפות וחזון. ישראל צריכה תפיסה של תהליך שיש בו הישגים והתקדמות אבל אין בו הכרעה, שהסכסוך לא פתיר ואין לנו יכולת להכריע ולפתור אותו אלא רק לנהל אותו לאורך שנים. את הסכסוך יש לנהל לאור השאיפות הלאומיות, לאור המוסר היהודי, לאור הערכים הדמוקרטיים. כאשר נעצב את המדינה, (כמו עד מלחמת ששת הימים), גם בלי פתרון לסכסוך, אז נדע שלמדנו את הלקחים הנכונים של מלחמת יום הכיפורים ויצאנו מעידן הגנרלים.