בג"צ 1/65 ירדור נ' ועדת הבחירות המרכזית

הערעור שהוגש התבסס על סעיף 24 לחוק הבחירות לכנסת, תשי"ט – 1959 הקובע:

"(א) סירבה הוועדה המרכזית לאשר רשימת המועמדים... תודיע הוועדה על כך לא יאוחר מהיום ה-29 לפני יום הבחירות, לבא-כוח הרשימה ולממלא מקומו, והם רשאים לערער על הסירוב, לא יאוחר מהיום ה-25 שלפני יום הבחירות, בפני בית המשפט העליון.
(ב) בערעור לפי סעיף זה ידון בית המשפט העליון בשלושה שופטים, ופסק דינו יהיה סופי: פסק הדין יימסר לוועדה המרכזית לא יאוחר מהיום ה-20 שלפני יום הבחירות".

ביום ג' בתשרי תשכ"ו (29.9.1965) כתב יושב-ראש ועדת הבחירות לבא-כוח "רשימת הסוציאליסטים" מכתב בזו הלשון:

"הנני להודיעך שבישיבתה מהיום סירבה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית לאשר את רשימת הסוציאליסטים מן הטעם שרשימת מועמדים זו היא התאחדות בלתי חוקית, היות ויוזמיה שוללים את שלמותה של מדינת ישראל ואת עצם קיומה.

"בהתאם לסעיפים 24(א)ו-66א של חוק הבחירות לכנסת, תשי"ט-1959 הנך רשאי לערער על הסירוב לא יאוחר מהיום ה-28 שלפני יום הבחירות, כלומר לא יאוחר מיום 5.10.1965, בפני בית המשפט העליון".

הנימוק: 5 מתוך 10 חברי הרשימה הם חברים בקבוצת "אל ארד" שבעבר ניסתה להירשם כאגודה עות'ומנית ונפסלה שכן יוחסה לה פגיעה פוטנציאלית בבטחון המדינה.

כמו-כן אוזכר בישיבת הוועדה שדנה בפסילת הרשימה כי חבריה שמעו ברדיו קהיר כי עליהם לרכוש חסינות פרלמנטרית בכדי להגן על עצמם מפני עמידה לדין על אי-חוקיות מעשיהם.

טענות העותרים

טענת העותרים שהובאה בעל-פה בפני ועדת הבחירות לכנסת בתגובה לזימונם להגיב לפסילה האמורה היא: בס' 6 לחוק יסוד הכנסת אין סמכות לוועדת הבחירות של הכנסת לשלול רשימה. זאת ועוד: העותר דיבר בזכותם של ערביי ישראל לבטא את מאווייהם כמיעוט לאומי באופן אפקטיבי על-ידי היבחרם לכנסת.

קביעת ועדת הבחירות

ביום 29.9.65 קימה ועדת הבחירות דיון בתגובת הרשימה. היועמ"ש אימץ עמדה זו, אשר בה נקבע כי:

1. לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת סמכות לפסול מועמד על-פי ס' 6 לחוק יסוד הכנסת: אולם תנאי מכללא המצוי בסעיף זה מאפשר פסילת רשימה: הואיל והרשימה חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל, הרי תנאי מכללא (כלומר תנאי העולה מן הכתוב גם בלי שנכתב) הוא ששיטת בחירות החותרת לבטא את רצון העם אינה יכולה לאשר התמודדותה של רשימה החותרת תחת קיומה של המדינה: הדמוקרטיה אינה יכולה לחבק לתוך שורותיה גורמים שיחתרו תחת קיומה של המדינה שהיא המסגרת המאפשרת דמוקרטיה זו.
2. הסמכות היא מעין שיפוטית: כלומר מאפשרת לקבל החלטה ללא היזקקות למשוכה של דיני ראיות מחמירים.
3. חברי הוועדה (והיועמ"ש שקיבל את עמדתם) יוצאים מתוך הנחה שביהמ"ש העליון, בבואו ליתן ביקורת שיפוטית על החלטה זו, יאמץ את ה'מעין שיפוטיות' של הוועדה, ולא ידרוש כללי ראיות מחמירים.
4. האם פסילת רשימה תיצור 'מדרון חלקלק' בו כל רשימה תוכל להיפסל? לא. ועדת הבחירות המרכזית לכנסת קובעת היכן נמתח קו הגבול לפסילת רשימות.
5. בפסילת רשימה 'בלתי חוקית' יש לנהוג פרשנות מצמצמת. לא כל 'אי-חוקיות' הינה 'אי-חוקיות' במובן הנדרש כדי פסילת רשימה. רק אי-חוקיות החותרת תחת קיומה של המדינה תיחשב 'אי-חוקיות' במובן של יכולת פסילה.

1. לוועדת הבחירות המרכזית של הכנסת לא ניתנה סמכות מפורשת בחוק לפסול רשימות. אין להקיש סמכות כזאת מכללא. במדינה דמוקרטית אין שוללים זכות, ולו מן הפושע המסוכן ביותר, אלא בהתאם לחוק.
2. השופט חיים ה' כהן מתייחס לטענת היועמ"ש: במגילת העצמאות, על דרך של 'מכלל לאו אתה שומע הן' נאמר כי "כל ערביי ישראל המכירים בקיומה של מ"י ראשיים ליטול חלק במוסדות שלטונה: ומכלל לאו אתה שומע הן (וכלל זה חל גם על הכנסת שהיא המשך של מועצת המדינה הזמנית): ערביי ישראל שאינם מכירים בקיומה של מדינת ישראל לא יטלו חלק בשלטונה. השופט חיים כהן טוען שתפיסה זו יפה הייתה שעתה לימי קום המדינה בה מדינת ישראל עמדה בסכנה קיומית, וערבים רבים חברו לאויביה: אולם משאלו עזבו את שטח המדינה בתש"ח, כיום אין להפלות בין ערבי ליהודי, ובין ערבי המתכחש לקיומה של מדינת ישראל לבין יהודי המתכחש לקיומה של מדינת ישראל.
3. יש הטוענים שרשימה זו רצה לבחירות בהוראתם של אויבי ישראל: גם אם נכון הדבר כל עוד אין הסכמה בחוק לפוסלה: אין לפוסלה. סעיף 29(2) להצהרת זכויות האדם הבינ"ל (הגם שאין לה תוקף מחייב) קובע כי אין שוללים זכות אלא לפי חוק.
4. זאת ועוד: עליונותה המוסרית של ישראל על פני אויביה היא במתן חופש הדיבור והדעה לכל: אין ישראל רוצה להיות כפי אויביה – המדינות בעלות המשטרים הטוטליטריים.
5. גם אם הייתה הסמכה בחוק לשלול רשימה על שום התנגדותה לקיום המדינה, יש לשלול רשימה זו רק אם הסכנה לקיומה של המדינה היא מוחשית, ודאית וקרובה.
6. באנגליה, בוגדים אינם רשאים לשבת בפרלמנט. לא כן אצלנו שאין איסור כזה. וממבחן קל וחומר הרי שמי שרק נחשד בבגידה אין לאסור עליו את הזכות להיבחר.
7. סמכות הפיקוח על הבחירות סמכות טכנית היא: אסור שתחרוג מתפקידה ותהווה שופט מוסרי ודיין של אמות מידה.
8. השופט חיים כהן ממליץ למחוקק לאמץ הסדר הקיים בגרמניה, לפיו רשימה המגישה מועמדות לרוץ לבחירות השוללת את אופייה הדמוקרטי של המדינה או חותרת תחת קיומה, מסכנת את השיטה ולכן תיפסל על-ידי ביהמ"ש קונסטיטוציוני.
9. ברם: כל עוד טרם נחקק חוק שכזה במדינת ישראל אין לפסול את הרשימה: על כן מקבל השופט חיים כהן את הערעור.

1. מדינת ישראל הוקמה בנסיבות מיוחדות; לא ככל עם; מדינת ישראל שרדה מתקפת אויביה להכחידה במלחמת תש"ח; מדינת ישראל הינה נציגתו של העם היהודי ששרד את השואה; לכן עצם קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי כערך קונסטציוני שריר, קיים ונובע מן ההיסטוריה והנסיבות.
2. הוראת החוק בס' 1 לחוק יסוד הכנסת היא: "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה": עצם העלאת השאלה על הפרק באם יש לאפשר שלילת קיומה של המדינה באם לאו, יש בה סתירה כה חדה לרצון העם להתקיים.
3. השופט אגרנט מסכים לדבריו של חיים ה' כהן כי תפקיד ועדת הבחירות הוא טכני ואל לה ליטול יומרה של בדיקה בציציות אידיאולוגיות: למעט במצב בו ביהמ"ש העליון הכריז כבר שחלקם של מועמדי הרשימה, בבואם להתאגד בעבר כאגודה, נפסלו על-ידי ביהמ"ש העליון בשל חתירתם תחת אושיות המדינה.
4. האם למרות כל זאת, יש ליתן לכל רשימה הזדמנות להתמודד על דעת הקהל וליתן לדעת הקהל לבחור? אגרנט מביא את דבריו של השופט ויתקון בבג"צ 253/64:

"חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח. חלילה לנו לשלול זכות זו ולפסול אגודה בשל כך בלבד, שמטרתה או אחת ממטרותיה היא לשאוף לשינוי המצב החוקי הקיים במדינה. המצב הקיים עלול להיות טעון תיקון מבחינה זו או אחרת, ותנועה המבקשת לארגן את דעת הקהל במדינה לקראת תיקון המצב, רשאית לעשות זאת במסגרת אגודה רחוקה כחוק. אך שום משטר חופשי לא ייתן ידו והכרתו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו".

והוא הוסיף:

"לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות, שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימר לא ישכח את הלקח".

1. מסכים עם השופט חיים ה. כהן שמטרת משימת הפיקוח שהוטלה על ועדת הבחירות הינה טכנית מעיקרה, ומהיותה מורכבת מגופים פוליטיים, נציגי הכנסת היוצאת (למעט שופט ביהמ"ש העליון שאינו פוליטי) אין זה הוגן שוועדה זו תשקול שיקולים פוליטיים בבואה לפסול/לאשר רשימה, אלא רק שיקולים שהוקנו לה בחוק.
2. המשיבים טוענים כי אומנם הסמכות לפסול רשימה ממניע שרשימה זו חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל אומנם אינה מוקנית לה בחוק, אך מצד שני, גם חוק החוזים אינו מקנה לביהמ"ש לפסול חוזה מפאת אי-חוקיותו, וביהמ"ש עשה כן. אין נפקא מינה שיעשה כן לדידה של רשימה בלתי חוקית.
3. זאת ועוד: בגרמניה למשל, החוקה אינה מעל הכל: קיימים עקרונות על-חוקתיים שעומדים מעל החוקה:

אם בארץ בעלת חוקה כתובה כך, בארץ שאין לה חוקה כתובה על אחת כמה וכמה כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה, שופטיה אינם רשאים לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהיעדר דין פוזיטיבי שבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה. כיוצא בזה גם רשות אחרת מרשויות המדינה אינה צריכה לשמש מכשיר בידי מי ששם לעצמו את חיסול המדינה כמטרה, ואין לו - אולי - מטרה אחרת זולתה.

זאת ועוד הוא קובע:

אני מרשה לעצמי לחזור על הדוגמה שהצגתי בזמן שמיעת הערעור. פלוני חפץ לזרוק פצצה בכנסת כדי לרצוח את חברי הכנסת, אך מיציע האורחים אין הדבר ניתן לביצוע, לכן הוא מגיש רשימת מועמדים לבחירות לכנסת, ומטרתו המוצהרת היא שבתור חבר כנסת, הנהנה מחסינות, יוכל להיכנס לאולם הישיבות ולבצע בו את זממו. פלוני זה מגיש רשימת מועמדים שאין בה פגם. החייבת ועדת הבחירות על-פי סעיף 23 הנ"ל, לאשר את הרשימה ולסייע בידו, בדרך זו, לבצע פשע? או שמא רשאית הוועדה לומר שלא למטרה זו קיים במשטר דמוקרטי בית הנבחרים, והשימוש שפלוני מבקש לעשות בסדר המשטר שימוש לרעה הוא שאין הוועדה חייבת להשלים עמו? ואם רשאית הוועדה לסרב לאשר רשימת מועמדים שהוגשה דלה לשם קידומה של עבירת רצח, כלום אינה רשאית לסרב לאשר רשימה שהוגשה לקידומה של בגידה במדינה?

השופט זוסמן מסכם את פסק דינו בקביעה ולפיה מדינת ישראל הינה דמוקרטיה מתגוננת. זכות קיומה הוא עיקרון על-חוקתי. אין צורך בסעיף בחוק הקובע זאת. זוהי זכות טבעית, זכות ראשונית.