העיתוי של ועידת הגזענות, דרבן, דווקא ביום השואה, אינו מותיר כל מקום לספק: כמו בשנות ה-30' של המאה העשרים, כך גם בעצם ימים אלו: היהודים נחשבים בעיני הנאצים (אז) ובעיני המוסלמים הרדיקלים (כיום) ל'זקני ציון המאיימים להשתלט על העולם' (אז) ול'ציונות הגזענית' (כיום).
הפיכת היוצרות, הפיכת חסר הכוח ל'סמל כוח', מאפיינת את הרטוריקה ההיטלראית (אז) ואת הרטוריקה האיסלאמית הרדיקלית כיום. גם אם לישראל יש פצצת אטום (כך אומרים), וגם אם לישראל יש צבא חזק (האמנם?), אין עוד מדינה בעולם אשר הדיבורים על השמדתה נתפסים כלגיטימיים בחוגים מסוימים. אין עוד מדינה בעולם אשר בגבולה הדרומי והצפוני יושבות ישויות אשר חפצות להשמידה, בסיועה של מדינה גדולה וחזקה. המסר של השואה חייב להיות קודם כל יהודי וציוני. עם זאת, המסרים מן השואה צריכים להיות גם מסרים אוניברסליים.
ברשומה זו אתמקד דווקא במסריה האוניברסליים של השואה, וזאת מתוך הנחה כי מסריה היהודיים והציוניים של השואה מובנים לכל בר-דעת (למעט פוסט מודרניסטים אשר עבורם הכל נכון וכלום לא נכון, והעובדות אינן אלא פרי תפיסה חברתית ולמציאות אינספור פנים וכו').
מסר של סולדריות חברתית: כאשר רצח העם בדרפור היה בעיצומו, ישראל לא עשתה הרבה, או כמעט ולא עשתה דבר, כדי לקלוט את הפליטים. ידיעה מזוויעה שפורסמה ב'הארץ' לפני כשניים, תיארה את
האופן שבו ישראל מתעמרת באנשים אשר גורלם דומה לגורלם של הסבים והסבתות שלנו מלפני שישים שנה.
ישראל גם אינה מעזה לחבל ביחסים שלה עם טורקיה, מדינה אשר רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת, וללמד בבתי הספר שלה את השואה הארמנית. יש לזכור שכשהיטלר הגה את שואת היהודים, הוא למד משתיקת העולם לנוכח השואה הארמנית, כי העולם לא יפצה פיו כאשר היהודים יישלחו למחנות. הוא צדק. ספרו של מרטין גילברט,
"אושוויץ ובעלות הברית", ממחיש כיצד הגם שבעלות הברית
יכלו במאמץ מזערי וזעיר מאוד להפגיז את המסילות המובילות לאושוויץ, הן לא עשו כן. מיכאל כהן, במאמרו אשר התפרסם בגיליון 36 של כתב העת 'זמנים',
"טרומן והשדולה היהודית" מתאר כיצד טרומן, ורבים אחרים בממשל האמריקני, "השתחררו" מרגשי ה'רחמים' לעם היהודי, כשנה לאחר התרחש הזוועות האיומות.
סמל כוח חסר כוח: ספרו של הפרופ' שלמה גיורא שוהם,
"אנטישמיות, ואללהלה, גלגלתא ואושוויץ" (בהוצאת צ'ריקובר), מתאר את הדינמיקה בין הקורבן לנוגש שהתקיימה בין הגרמנים - הרוצחים, ליהודים - קורבנותיהם. חלק מן הדינמיקה הזו כללה את הבניית היהודי, ה'אחר', כשטן, כרב-כוח, הגם שבפועל הוא היה מתוחם באזורים שממנו אסור היה לו לצאת מהם, היה חסר זכויות, מופקר לגחמות של שליטים שונים ומשונים ולפרעות ה"ספונטניות" ששליטים אלו הורו לקוזקים מקומיים אלו או אחרים לפרוע ביהודים (זה ידוע שכל 'פוגרום' שנחזה כספונטני היה מתוכנן). שוהם מתאר בספרו המאלף, כיצד הקצינים הנאצים, אשר חזה ביהודים מובלים כצאן לטבח בשורה למשרפות, עירומים, באושוויץ, שאל את עמיתו אשר עמד לידו: "היכן היהדות העולמית, למה היא לא באה להציל אותם?"
הבניית ה'אחר' באופן דמוני: התעמולה הגבלסית הצטיינה בהבניית היהודי באופן מגוחך, דמוני, מעורר בוז, לעג ושנאה. הקריקטורות האנטישמיות כיערו והגחיכו את היהודי, גרמו לילדים לפחד ממנו ("ילדים, אל תיקחו סוכרייה מיהודי") ולנשים הנוצריות לסלוד ממנו, לקוזקים הפורעים לפרוע בו ולאנוס את נשותיו, שכן הוא דמון, מפלצת, מאיים על העולם מחד, אבל חסר כל זכויות מאידך (ראה לעיל "סמל כוח חסר כוח"). על החברה ה'מערבית' וה'נאורה' שלנו להיות ערה לאותם מקרים בהם היא יוצרת תקשורתית (קרי, בכלי התקשורת המרכזיים שלה אשר "מסכימים" בלא דעת עם הנחות יסוד מובלעות שמעולם לא נתנו להן הזדמנות שנייה להיבחן ולהיות מעורערים ומהורהרים) דימוי של 'אחר' לקבוצות אוכלוסיה שוליות, תוך העצמת הסכנה אשר כביכול נשקפת מהן. אחת הקבוצות שעולה מיד בתודעה בהקשר זה היא אותם אנשים אשר מתויגים בישראל כ'חולי נפש' ואשר דימוים בתקשורת הוא של יצורים מגוחכים, מחד, אנטי-אנושיים ודמוניים, ומאידך - סכנה לשלום ילדינו ולשלומנו ברחובות. מדובר בקבוצת אוכלוסיה אשר המחוקק היקנה לרשויות
כוח בלתי פרופורציונלי לשלול את חירותה, ובכל זאת, למרות שלילת הזכויות המאסיבית, אוכלוסיה זו נחשבת ל'סמל כוח' (חסר כוח, ראה לעיל).
הלאה הדטרמיניזם הביולוגי: תלמידי ישראל ואזרחי ישראל מתוודעים אך ורק לחוליה אחת בשרשרת הארוכה ששמה 'דטרמיניזם ביולוגי', היא תורת הגזע. בכיתה ז' או ח', כאשר מערכת החינוך מבינה שאנו מספיק בוגרים להבין את השואה לפרטים קצת יותר מורכבים, מעבר לסיפור פה ושם על אמא אשר מחרפת נפשה ועוברת את גדר התיל כדי להשיג אוכל לילדיה 'בצד הארי', מספרים לנו את התמונה כולה. מלמדים אותנו על 'תורת הגזע' שזו הייתה 'תורה פיקטיבית' אשר הציגה את היהודים כ'תת גזע' ודירגה את הגזעים במדרג קוטבי אשר קצהו ה'עליון' הוא 'עליונות גזעית' (הארים, ומזדנבים אחריהם- הנורדים) וקצהו ה'תחתון' הינו נחיתות גזעית (היהודים, וקצת למעלה מהם- הסלאבים).
מה שלא מספרים לנו זה שתורת הגזע, כר-הגידול האקדמי שממנה באה (דטרמיניזם ביולוגי) חי ובועט כיום ושורשיו ארוכים בשנים, עוד טרם החל המושג 'נאציזם' לבעבע. בארצות הברית של שנות העשרים של המאה העשרים כבר
עיקרו אנשים בצורה סיטונאית, שכן הם היו 'מפגרים', 'אימבציליים' ועוד. השואה, יש לזכור, לא החלה כרצח יהודים אלא כרצח 'מוגבלים'. ראשית הומתו בגז מי ש'חייהם אינם ראויים להתקיים עוד בעולם הזה', ולאחר ש'בלון הניסוי' צלח (לאחר שהחברה הגרמנית שתקה זמן רב מדי על העלמת המוגבלים והנכים) יצאה לדרך התוכנית ההמונית לרצח היהודים, מצויידת בניסיון של 'רצח המוגבלים והחולים' (מה שמוביל גם לפסקה לעיל, של 'סולידריות חברתית', שכן שתיקה לנוכח הפרת זכויות של קבוצה אחת, תהווה את שדה הקוצים שאש הפרת זכויות האדם מתפשטת בה).
עיקרון שלטון החוק: הנאצים חוקקו חוקים אשר היו 'חוקיים'. הנאצים קבעו שלקבוצה אחת ישנן זכויות, ולקבוצה אחרת אין זכויות. הנאצים יצרו איפה ואיפה, והוציאו קבוצות שלמות באוכלוסיה מן הכלל אשר חוקי-המדינה מגנים עליו. למרבה הצער, תופעה זו התקיימה לאורך כל ההיסטוריה; מספיק להיזכר בנשים, שהיום כולם מדברים בשטנה על הייצוג הפוליטי שלהן - 'שדולת הנשים' אבל למעשה, עד לא מזמן המחצית הזו של האוכלוסיה הייתה מחוץ לשלטון החוק ונחשבה כרכוש של הגבר. השחורים, עד אמצע המאה ה-19 בארצות הברית, אותה חוקה 'דמוקרטית ומהוללה', אשר האמריקנים כה התגאו בה, לא חלה עליהם.
הקאת, הקצאת, הוקעת קבוצה מסוימת מ
חגורת ההגנה של שלטון החוק אופיינית הייתה לנאציזם בזמנו, אולם כיום במדינות המערב אנו רואים ביטויים של הוקעת קבוצה מתחום שלטון החוק: בישראל בשטחי הכיבוש- חוק נפרד לפלשתינים ולמתנחלים. קבוצות מוחלשות בתוך ישראל, אינן זכאיות להגנות מסוימות אשר זכאי לו הכלל: כך למשל אנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש' אינם זכאים לחזקת החפות, ועל-פי חוק חרוט (אם כי לא חוקתי) ניתן לשלול את חירותם
על סמך השערה שיעשו משהו בעתיד. גם אנשים אשר מוגדרים כ'בעלי פיגור שכלי' ניתן לשלול את חירותם ולהעבירם למוסדות סגורים, בהליך קל יחסית שמעורבים בו לרוב פקידי סעד בלבד ולא אינסטנציה שיפוטית, הגם שכשמדובר בעבריין, נדרש משפט ארוך ומסובך עד שבית המשפט יורה להשימו מאחורי סורג ובריח. עובדים זרים נתפסו עד לא מזמן כרכוש (דה-פקטו) של מעסיקיהם, שכן החוק לא איפשר להם לעזוב את המעביד (הם היו מסתכנים בסילוק מן הארץ), ובכך יצר המחוקק מעמד של 'טמאים', 'מוקצים משלטון החוק', אנשים אשר תלויים באדונים הפרטיים שלהם, 'יוסי שיפוצים' או 'רפי-קבלנים' למיניהם.
המחוקק בדמוקרטיה המערבית, אם כן, מקצה איים לא-דמוקרטיים בתוך חברה דמוקרטית לקבוצות אוכלוסיה 'אחרות' כגון עובדים זרים, אנשים אשר מתויגים כ'חולי נפש' או כ'מפגרים', שוהים בלתי-חוקיים, פלשתינים בגדה המערבית ועוד ועוד. השואה הראתה לנו זה מכבר לאן זה מגיע כאשר מקבוצה אחת נשללות זכויות שיש אותן לרוב.
שנאה לאוכלוסיות 'אחרות': לפני כמה שנים (לצערי, גזיר העיתון לא נשמר אצלי) פורסמה ידיעה בידיעות אחרונות, ואשר לפיה המשטרה מתעמרת בנשים אשר עוסקות בזנות במתחם הבורסה. ההתעמרות, כך תואר בידיעה, כללה בין היתר הוצאה בכוח של אותן נשים, עירומות, מתוך המכוניות, והעלבתן בפומבי. שטנה כה דמונית לאוכלוסיות 'אחרות', כמו גם החשיפה של עירום אדם בפומבי אם הוא נחשב כתת אדם (קרי: יהודי בגרמניה, או זונה בישראל) מאפיינת במובהק משטרים טוטליטריים, שלא לומר נאציים. הגם שכך, הגם ששטנה דמונית ל'אחר' מהווה מאפיין מובהק של נאציזם, זה לא מנע מקורבנות העבר של הנאציזם, מי שסומלו במובהק על-ידי הנאצים כ'דמון' (יהודים חרדים) להטיח בהומואים ולסביות שהם 'בהמות' ולהטיח בהם רפש של שנאה אשר לא היה מבייש את אנחנו יודעים מי (מקצועו: שר תעמולה. אות ראשונה בשמו: ג).
אגב, רווחת בקריאת ההיסטוריה תפיסה מוטעית ולפיה, ה"נאציזם זו תופעה ש'ירדה עלינו משמים' ואינה קשורה לאנושות". הנאציזם היווה ריכוז עצום של תופעות אשר מתקיימות ב'קטן' אצלנו בחברה ה'נאורה המערבית'.
גם בדמוקרטיה המערבית קיימת סכנה לעליית הנאציזם: אריך פרום פירסם בשנות ה-40', כאשר הנאצים כבר היו בעיצומו של מרחץ הדמים שלהם באירופה, את ספרו המאלף
"מנוס מחופש". ספר חובה זה ממחיש כיצד גם בתוך ה'דמוקרטיות' המערביות, אשר כביכול חסינות מ'עליית הנאציזם' אצלן, ישנם סממנים אנטי-דמוקרטיים אשר עם התגברותם, אפשרי שיכון משטר דומה למשטר נאצי גם במדינות ה'מערב' (אשר תופסות את עצמן כאב טיפוס של נאורות וקידמה ודמוקרטיה מערבית כפי שדמוקרטיה צריכה להיות).
מובלעות אנטי-דמוקרטיות במדינה דמוקרטית מסכנות את הדמוקרטיה, והיוו את אחד המקדמים הראשיים לעליית הנאציזם, כפי שעולה ממאמרו של פרופ' בנימין נויברגר:
"דמוקרטיות יציבות ודמוקרטיות לא-יציבות" (מתוך:
המשטר הדמוקרטי לגווניו (ירושלים, מרכז ההסברה 1986)); לפי מאמרו זה, המדינה הגרמנית היוותה כר צמיחה נוח לנאציזם, כיוון שמשטרים טוטליטריים בזעיר אנפין התפזרו, כפטריות לאחר הגשם, על פני המרקם החברתי שלו: מוסדות הצבא, בתי הספר, הפנימיות הצבאיות ואחרות, המשפחה, מקום העבודה - כולם אופיינו במבנה אוטוקרטי, מה שכפי הנראה יצק לתוך תפיסתם של אנשים את תודעת ה'שולט על', או 'הנשלט על ידי' והקל על מלאכת צמיחת הטוטליטריזם - להתבצע. מחנה הריכוז הנאצי, הינו סוג אחד של
מוסד כוללני: ספרו של
ארווין גופמן, "על מאפייני המוסדות הכוללניים", בהוצאת רסלינג מציג שורה של מוסדות כוללניים, אשר לא רוצחים שם אומנם אנשים (רק 'שוברים את רוחם ובונים אותה מחדש') אבל במובנים רבים, הם נושאים קווי דמיון למאפיינים אשר שררו במחנות הריכוז הנאצים. הכלוא שזה מכבר מגיע למוסד, מופשט מבגדיו לעיני כל, ומולבש בכותונת אסירים או משוגעים (כך במוסדות פסיכיאטרים או בתי כלא או מחנות שבי לפי גופמן, וכך גם במחנה הריכוז). ככל שמדינה תקיים בתוכה מוסדות כוללניים רבים יותר, בהם צלם האדם נשלל באופן אינהרנטי מעצם
מהות המוסד, כך הסכנה לקיומה כמדינה דמוקרטית תגבר, כפי שהוכיחה ההיסטוריה הגרמנית, אשר ריבוי המוסדות הכוללניים בה קידם עלייה וצמיחה של שיטה טוטליטרית מתוכה.
על ממלאי הפקודות: ספרו של יגאל עילם,
"ממלאי הפקודות", בהוצאת כתר, ממחיש כיצד כדי שייווצר רוע אין צורך שהפיקוד העליון יורה על הרוע הזה באופן ישיר. די בכך שהפיקוד העליון מוקיע קבוצת אוכלוסיה אל מחוץ לחוק, ויוצר לה דמוניזציה, כדי שהדרגים הנמוכים 'יבינו' לבד שעליהם לפעול באכזריות, ואין צורך בהוראה מפורשת מגבוה. ההיסטוריון בני מוריס מסביר בראיון עימו (אשר נערך לרגל תפניתו הפוליטית, אך זה חורג מענייננו כבר) כי הגם שלא ניתנה לחיילי הפלמ"ח במלחמת השחרור הוראה מפורשת להתאכזר לפלשתינים, כאשר ניתנה ההוראה ל'גירוש' הם הבינו אוטומטית שעליהם להתאכזר. מאמרים פובליציסטיים מצביעים על כך כי האלימות הקשה כנגד פלשתינים בשטחי הכיבוש נובעת מהוצאתם של הפלשתינים בשטחי הכיבוש אל מחוץ לשלטון החוק, על-ידי כינון חקיקה נפרדת לפלשתינים ולמתנחלים. ההתאכזרות ליהודים במחנות הריכוז, אליבא דיגאל עילם, נבעה מהאווירה ששררה כלפי היהודים, של הסתה כלפיהם, שטנה כלפיהם, והוקעתם אל מחוץ לכתליו המגינים של שלטון החוק.
באותו אופן ניתן להבין גם את השיעור הגבוה של התאכזרות לכלואים במוסדות פסיכיאטרים או במוסדות למפגרים: אנשים אלו, אשר יש להם סטטוס משפטי מפלה (ניתן במדינת ישראל לשלול חירות של אדם אשר מתויג כ'חולה נפש' או כ'מפגר' בקלות רבה מזו שניתן לשים מי שביצע פשע מאחורי סורג ובריח), עצם מעמדם המשפטי המופלה משדר כלפי הצוותים אשר "מטפלים" בהם במוסדות, ש'האנשים האלו הם מחוץ לחוק', ועל כן 'אלימות כלפיהם היא נסלחת' (זה לא מתרחש כמובן בכל המוסדות, אבל השיעור הגבוה מצביע על סיבה שהיא מעבר למקרית, ושורשיה, לטעמי, הם הוצאת אנשים אלו אל מחוץ לחגורת ההגנה של שלטון החוק, במובנים מסוימים).
הומניטריות ונאורות, אוניברסאליזם: כל מה שהיה קשור באמנות, חיי רוח, קוסמופוליטיקה, מחשבה חופשית, אינטלקטואליזם, דמוקרטיה, הומניזם נחשב כ'מוקצה' וכ'מנוון' בעיני הנאציזם. עולם הרוח של אירופה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, עולם קוסמופוליטי, עשיר באינטראקציה הדדית בין אינטלקטואלים, אשר ערכים אוניברסליים והומניסטים חבקו בו יחדיו, נגדע באיבו עם עליית הנאצים לשלטון (הגדיעה הזו, עוד טרם נודעו זוועות הנאציזם, הביאה את הסופר שהיה
סמל של התקופה הזו, ואשר תיארה באור נוגות בספרו 'העולם של אתמול', לשלוח יד בנפשו בשנת 1942). מצעדים חדים, חדגוניים וקרקרניים, טקסים צבאיים, מסדר של היררכיה, סגידה למנהיג, כל אלו החליפו את חיי הרוח והדעת של 'העולם של אתמול'.
מסרים ציוניים יהודיים
כל המנסה להציג את השואה באור אוניברסלי בלבד, תוך ניעור המסר היהודי-ציוני, טועה.
אין לנו ארץ אחרת: כיום רווחת גישה פוסט ציונית ופוסט מודרנית אשר קובעת כי יש ליישם את לקחי השואה בהיבט האוניברסלי קוסמופוליטי אנושי בלבד, ללא איזכור היות השואה פשע כנגד העם היהודי בפרט. מפגן דרבן 2 המביש היווה פיתוח מפלצתי של גישה 'פוסט מודרניסטית' זו שבה במסגרת ה'הכל נכון וכלום לא נכון', קורבנות השואה הפכו ל"תוקפנים" העכשוויים, ומי שמאיים לחולל שואה שנייה הופך לדוברה המבוקש של ה"אנטי גזענות", קרי, חירות היא עבדות, בערות היא הכוח, מלחמה היא שלום, כפי שנהוג לומר בדוחושב האורווליסטי. קערת האמת מתהפכת על פיה בשמו של 'שיח החופשי' שאינו רואה את עצמו מחויב לשום עובדות!
לשבץ את המסר היהודי בקונטקסט האוניברסלי
מסרים אלו אינם דיכוטומיים ולעיתים הם נשזרים זה בזה. כך לדוגמא, ישראל הינה 'סמל כוח חסר כוח', דמון עולמי, חסרת לגיטימציה, ממש כמו שהיהודים היו טרם קמה. כאן המסר האוניברסלי (ייחוס כוח דמוני דווקא לחלש) משתבץ היטב עם המסר היהודי-ציוני: מדינת ישראל, אחת היא מה תעשה, תיחשב כ'שטן' או כ'דמון' בעיני גורמים בשמאל האירופי (אשר רובו נוקט גישה רדיקלית הזויה ומנותקת מהמציאות) ובעיני האיסלאם הקיצוני (ששנאתו את ישראל ואת היהודים אינה תלויית הכיבוש, אלא עומדת על רגליה היא, "הודות" להסתה השיטתית של פעוטות רכים באמצעות מערכת החינוך של הרש"פ), כאשר השיא הביזארי של תפיסה זו הוא ההיטלר החדש, אחמדינג'אד, בדוחושב אורווליסטי שאפילו אוורל לא יכול היה להגות, מסמן את עצמו כ"נציג" ה"קורבנות".
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
