מגילת זכויות מטושטשת

אין ספק שמבין לקחי השואה תפסו זכויות האדם את המקום החשוב ביותר בחיי אנוש. במקראה של האגודה לזכויות האזרח בישראל בעריכת פרופסור רות גביזון וחגי שנידור (כרך א') נכתב: "תחת הרושם הכבד שהותירו זוועות מלחמת העולם השנייה והפגיעות הקשות בזכויות אדם של מיליוני אנשים, קיבלה עצרת האו"ם ב-1948 את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. רוב מדינות העולם הצטרפו להכרזה, והיא מהווה מאז מקור השראה לפעילות בתחום זכויות האדם, הן במישור הפנים מדינתי והן במישור הבינלאומי".

ניסוח ההכרזה מלמד באורח חד-משמעי שהחלטות הרות גורל מסוג זה צריכות להתקבל בשיקול דעת ובשום שכל ולא "תחת רושם כבד של זוועות..." המניב מסמך חסר משמעות אופרטיבית שאפילו ההצהרות הכלולות בו אין להן על מה שיסמוכו. כמעט כל הזכויות המפורטות במסמך "הנאור" הזה מופרות תדיר מאז ומעולם, ופרסום המסמך הזה לרבות "קבלתו" על-ידי אומות העולם לא שינה ולא יכול היה לשנות דבר וחצי דבר במציאות.

הסעיף הראשון אומר: "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". שני המשפטים האלה אינם נכונים בעליל ואת ה"חובה" המושתתת מי יוכל לאכוף? לו היו מוסיפים שני סימני שאלה, היינו מקבלים אמירה נכונה יותר, חדה וברורה לגבי מציאות חיינו האפורה על פני האדמה: כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם? כולם חוננו בתבונה ובמצפון? והתשובה היא כמובן "לא!!!" בא' רבתי! לא כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ולא כולם חוננו בתבונה ובמצפון. זו הייתה צריכה להיות נקודת המוצא.

תקנת חכמים - מה ערכה?

נקודת המוצא הזאת מבטלת לחלוטין את כל הסעיפים במסמך "החשוב" הזה. יש בעולם אפליות מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית, מוצא לאומי, וכו' וכו'. יש אומנם זכויות לרוב, אך מה תוקפן? מה ערכן? נכתב כי "כל אדם יש לו זכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי" נו? אז כתבו! מי יכול להבטיח או לאכוף את הזכות הזאת לגבי "כל אדם" בכל אתר ואתר? וכן הלאה וכך הלאה... יש אופנים יצירתיים לעבדות ולסחר עבדים ונשים, יש בעולם עינויים משפילים ועונשים אכזריים ומחרידים על אף האיסורים "לכל באי העולם". מה הועילו החכמים האלה בתקנתם?

המסמך הזה לא נולד יש מאין! הוא רק נכתב "תחת הרושם הכבד של זוועות מלחמת העולם השנייה". קדמו לו מסמכים שונים מאז ה"מגנה כרטה" עבור דרך מגילת הזכויות האמריקנית משנת 1791 והצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת משנת 1789 ועד להסכם הלסינקי ב-1975. מה בפועל ערכם של כל הניסוחים "המזהירים" האלה? האם קיימת זכות אחת מכל הזכויות המנויות שהצליחה להתקיים לאורך השנים? יש! ועל כך בהמשך.

זכויות הפרט וזכויות הכלל

בתפילת שחרית אומרים היהודים את הברייתא דרבי ישמעאל: "...כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט". כלומר, נקודת המבט הן על הפרט והן על הכלל יכולה להתקבל אך ורק מעינו של הפרט ולפיה הכלל הוא צבר של פרטים בעלי נקודות מבט שונות. המכנה המשותף הראשון של כל הפרטים המבקשים להיות "כלל" כתוב בהמשך: "...מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט וּמִפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל". דהיינו, אין הפרט יכול להתקיים בלעדי הכלל ואין לכלל קיום בהיעדר הפרט, הא בהא תליא! והסעיף החשוב לענייננו בהמשך: "...וְכָל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא". כלומר, נקודת הראות של הפרט חייבת להיות מופנית אל הכלל. טובתו של הכלל היא בהכרח טובתו של הפרט, מה שאין כן בטובתו של הפרט בלבד. המשך הברייתא מפרט הלאה ומחכים כל-כך שחבל שהברייתא הזאת לא הייתה לנגד עיניהם של המנסחים השונים של זכויות האדם.

אין כאן מעשה הביצה והתרנגולת! אף על-פי שהפרט והכלל תלויים זה בזה, חשיבות הכלל עולה לאין ערוך על חשיבות הפרט, משום שהכלל כשהוא מגובש מפרטים שאמנם דנים כעין הפרט, הרי שכל פרט ללמד על הכלל כולו יצא והכלל על פרטיו יוצא נשכר. יוצא איפוא שבלי זכויות הכלל לא ייתכנו זכויותיו של הפרט ועל האנושות לשנס מותניה ולנסח בהקדם את זכויות הכלל. לכשיהיו זכויות ברורות ומפורטות לכלל הן כבר יכללו את זכויות הפרט באשר הוא, מתוקף כוחו של הכלל.

עוולות שתולדנה עוולות נוספות

ובכל זאת יש סעיף אחד העובר כחוט השני בין כל מגילות זכויות האדם והוא נשמר באדיקות מעוררת השתאות לאורך דורות רבים. מדובר כמובן בזכות הקניין. זו דאגה נוגעת ללב ממש לפרט שהוא בעל קניין. לכאורה כל אדם רשאי לתפוס קניין פנוי, לרשת או לעמול ולצבור הון ורכוש ככל שיחפוץ, לנקר עיני עולם ומלואו ואין רשות לאיש לפגוע בקניינו. "כל אדם רשאי" אבל האם כל אדם גם "יכול"? אין גבול לגודל, לגובה, לרוחב ולמשקל ב"זכות" הזאת! באופן תיאורטי יכול אדם לקנות את כל העולם על כרעיו וקִרבו. כבר כיום יש בעלי קניינים שהשפעתם על האנושות בכל התחומים מכריעה בנקל את השפעת שלטון הדמוקרטיה בעולם, שלא לדבר על השפעתם במשטרים אפלים.

כל עוד לא תתהפך המגמה שלפיה בעל המאה הוא גם בעל הדעה, נדון העולם לעוולות שיולידו אינספור עוולות. הדרך היחידה לכך תהיה הגדרה מחדש של המונח "קניין פרטי", להבדיל מ"קניין כלל-ציבורי", "קניין כלל-מוניציפלי", "קניין כלל-לאומי", "קניין כלל-דתי" או "קניין כלל-עולמי" במשאבים טבעיים השייכים לבאי העולם כולו. זהו חזון לא מעשי משום שבעלי המאה יבלמו בסיוע זוזיהם את הגשמתו וידונו בכך את האנושות כולה לעוולות של פשע, אלימות ומלחמות עד קץ כל הדורות.