ברגעים האחרונים דקה או שתיים לפני הסוף
כשהברזל לוהט פלדה חורקת וגוף צעיר זיעה צמיגית
האם חשב על הילדות ספוגת הקיץ
יום-הולדת אחרון ואהבה בסוף שבוע
או רק הפחד המפחיד?
האם ניתנה לו השהות לנוח להתכונן וקצת לבכות
לרחוץ גופו המיוזע
או הרשות להסתלק לרוץ מהר?
לא קולות ולא מילים, חירש-אילם הוא משה פיי
עשן מחניק חונק את משה ומשה חי חושב מהר
חושבים מהר לפני הסוף איתו גם משה צדיק משה קוף
שולחן העץ בראש הטור מורה זקן ליד הלוח
חולצת התכלת של ליאורה
בלורית עיניים צוחקות ושחוק שפתיים ארבע-שנתי
נוגות תמיד פינות הבית וחברים כבר לא באים
אבא ז"ל פקיד הדואר ואמא מתה אלמנה
מדבר צהוב רוחו שורקת
פלדה צמיגית זיעה שחורה
הלילה בא ואין ירח, צרצור של צרצרים
הגוף יבש כבר לא נוזל עומד הזמן עד אור חדש
חורקים צמיגים שחורים ברעש
שלושה יורדים לפי פקודה
קדיש צבאי חצי תיקני ארגז משלוח עולה צפונה
אל המדינה...
וחיילות קפואות מבט וכובע
זורקות פרחים צונחי עלים
ומטחים של אש עופרת
אבק עשן וחול חצץ
סוגרים הבור על משה פיי.
נספח לשיר: מה אמר לעצמו משה פיי בדקה שנותרה לו עד מותו?
קודם שדיבר נטל ראי קטן עגול,
ריחף באוויר מטר מעל לצריח הטנק
ואמר לעצמו בראי:
"אני לא מגולח,
והרי לחתונה הייתי מתגלח אם הייתי מגיע לחופה;
מצחיק שדווקא עכשיו, בהזדמנות היחידה שעוד נותרה לי
והיא די חגיגית בסופיותה, אני לא מגולח.
נו מילא, ממילא כבר נגמר".
ואז הוא נפל, הראי נשבר, והוא נשרף.
שאול דישי © קול הזכויות שמורות
- לזכרו של משה שבתאי (מוּקִי) פרשטנדיג ז"ל - נולד בתל אביב כ"ו בכסלו תשי"ג 14.12.1952 נפל במלחמת יום הכיפורים בקרב שריון בשריון על-ידי ג'בל ג'ניפה בדרך לסואץ בכ"ד תשרי תשל"ד 20.10.1973.
