|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
האם אין מקום, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, לקיים גם יום לכבודם של החיילים החיים?
|
|
למה לא לכבד את החיילים החיים? [פלאש 90]
|
|
|
|
|
"בזכותם" – קבעה אתמול (ב', 27.4.09) כותרת אחד העיתונים הגדולים, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. דהיינו: אנו כפרטים חיים בזכותם של החיילים המתים, המדינה ככלל מתקיימת בזכותם של החיילים המתים. האמנם?
היהדות מקדשת את החיים כערך עליון. רק בשלוש מבין 613 מצוות התורה הכלל הוא "ייהרג ואל יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. בכל יתר המקרים, הדין הוא "יעבור ואל ייהרג". על ספק-ספקו של פיקוח נפש מחללים שבת ואוכלים ביום הכיפורים.
מצד שני, היהדות מצווה לצאת למלחמה. מצוה הייתה להילחם על כיבוש הארץ מידי שבעת העמים שישבו בה, מצוה הייתה להילחם בעמלק, ומצוה הייתה ועודנה להילחם להגנה עצמית. אין ספק, שכל מלחמות ישראל והפעילות הביטחונית השוטפת נכנסים למסגרת זו. איסור פיקוח הנפש של היחיד נדחה כאן מפני החובה להגן על הרבים.
כיצד איפוא מאזנים בין השניים? התשובה תלויה בנסיבות. כאשר חייל מצטווה לצאת לקרב, ברור שהוא מחויב לסכן את נפשו. בקצה השני נמצאת החובה להיזהר ככל הניתן, לעשות הכל על-מנת שאיש לא ייפצע ושאיש לא ייהרג. מציאת שביל הזהב בין שני אלו מסורה למפקדים, שהם אנשי המקצוע.
זה בצד ההלכתי. הצד המחשבתי מורכב לא פחות. מצד אחד, את מי שנהרגו בקרב אנו מכנים "קדושים" ואנו מייחלים שה' יִקום דמם (הי"ד). מהצד השני עומדת קדושת החיים.
אותה סוגייה קיימת גם לגבי השואה. אנו אומרים בתפילת יזכור, שקורבנות השואה היו "כולם קדושים וטהורים" – אפילו מי שהמיר את דתו ונרצח למרות זאת. אך בגטו ורשה, כאשר המתים התגוללו ברחובות, קבע הרב יצחק ניסנבוים את אחד הביטויים המפורסמים ביותר של השואה: "זו שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות", אמר.
היהדות אינה דת מרטירולוגית. היא אינה רואה את קידוש השם במוות כמטרה עליונה. נכון, ר' עקיבא שמח כאשר הוצא להורג באכזריות על כך שהוא יכול לקיים את הציווי "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך. אך העובדה שכמעט תמיד יהודי מצווה להציל את חייו ולא למסור את נפשו, מוכיחה שהחיים עדיפים.
האם איננו שוכחים לעיתים את החיים? האם הכבוד העצום שמגיע למתים איננו גורם לכך שאנו לא נותנים את הכבוד הראוי גם לחיים? האם אין מקום, לצד יום הזיכרון לחללי צה"ל, לקיים גם יום לכבודם של החיילים החיים?
מבחינת הנצחת השואה, דומה שהגענו לאיזון ראוי. לצד איזכור הקורבנות, מובאים סיפוריהם של הניצולים. המורדים מוזכרים לצד הנטבחים. האין מקום להגיע לאיזון דומה גם לגבי חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון?
"הצבא מעדיף את הבן שלי גיבור מת על פני פחדן חי" – אמרה אמו של רוני אלמוג, הש"ג מליל הגלשונים, שנשלח לשנה וחצי מאסר לאחר שברח מפני המחבל שחדר למאהל הנח"ל בצפון ב-1987. אמרה טעונה מאוד, שבסערת אותה פרשה לא זכתה לדיון הראוי. האמנם רק דבר תסכול של אם בשעת צערה, או שמא יש בכך משהו מדויק לגבי סדר העדיפויות ההירואי שלנו?
|
| תאריך:
|
28/04/2009
|
|
|
עודכן:
|
28/04/2009
|
|
איתמר לוין
|
|
בישראל חיים כיום 650 אלף בעלי מוגבלויות אשר רבים מהם מתקשים לנהל חיים עצמאיים. חוסר העצמאות, התלות וההזדקקות לעזרת הזולת, גורמות לרבים מהם רגשי נחיתות, ירידה בערך העצמי, תחושה של חוסר השתייכות, שכל אלה יחדיו עלולים לשמש טריגר להתפתחות דיכאון.
|
|
|
|
|
יש מצבים בהם הענישה לא רק שאינה מרתיעה, אלא היא אף יוצרת אוירה בה הפשע משתלם, וקורצת לגנב להמשיך בעיסוקיו הפליליים ולשדוד מכל הבא ליד, בחסות בית המשפט הגוזר עונש סמלי על העבירות.
|
|
|
|
|
אני מתייחס בכובד ראש לסוגיית ה"אין-פרטנר", שהשתרשה בשיח הישראלי מאז קריסתה של וועידת קמפ-דייוויד השנייה (2000). אני נוטה לקבל את אבחנותיו של אהוד ברק מספטמבר 2000, שלהנהגה הפלשתינית אין כוח לממש את חלוקת ארץ-ישראל, ולשמור על יציבות ללא פגיעה נוספת בישראל. אלא שהבה נזכור - אבחנה זו של ברק פירקה למעשה את שורות מחנה השלום הישראלי, שנשען עד אז על כמחצית מאוכלוסיית המדינה.
|
|
|
|
|
בדיווחים המעטים המגיעים מארה"ב ניתן להבין שהנשיא לשעבר בוש פשוט עושה חיים. בהתחשב בעובדה שלהיות נשיא ארה"ב זו מלאכה קשה מאוד, וודאי שלאחר שמונה שנים אינטנסיביות, ירצה הנשיא לשעבר לנוח ולעשות לעצמו ומשפחתו. לנסות ולשפוט את תקופת נשיאותו סמוך כל כך לסיום כהונתו אינו דבר קל. היסטוריונים זקוקים לזמן כדי לעכל את מאסת החומר שיש לבחון, אך יחד עם זאת, לא תהיה זו החטאה לאמת ההיסטורית אם לפי קווי המתאר הידועים לנו עד עתה נקבע ששמונה שנות כהונתו היו גרועות ביותר ואולי הזיקו לשלום העולמי יותר ממה שניתן כיום להבין. מדיניות החוץ של ממשלו הייתה מן הגרועות שידעה ארה"ב בעשורים האחרונים. הייתה זו מדיניות אשר הפכה את ארה"ב לנמר של נייר בכל זירה אפשרית. הנזקים נראים כיום גדולים ביותר אך לא מן הנמנע שהעתיד יוכיח שהיו אלה נזקים קטסטרופאליים.
|
|
|
|
|
לפני בדיוק שנתיים פרסמו שני דוקטורנטים אמריקניים למדיניות גרעינית מ-MIT מאמר, תחת הכותרת "בחזרה לאוסיראק", הדן ביכולתה של ישראל להשמיד את הפוטנציאל הגרעיני של אירן. האוסיראק הוא כמובן הכור הגרעיני של סדאם חוסיין בטכנולוגיה צרפתית שהושמד בהתקפת גבורה בשנת 1981. המאמר תורגם לעברית וצוטט רבות. חלק גדול ממנו הוא דיון טכני על יכולתו של חיל האוויר הישראלי להטיל חימוש מדויק על מטרות מבוצרות, מבוטנות בשטח ענק, לחדור את שכבות הנפץ ולהשמיד את המטרה. הפצצות המונחות מסדרת BLU במשקל של אלף ואלפיים ליטראות המכילות חומר נפץ מרסק, מסוגלות, כך טוענים החוקרים, לחדור ולגרום נזק בלתי הפיך למטרה, במידה רבה של ביטחון, אם תפגע כל אחת מהן במכתש שיצרה הפצצה הקודמת לה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צבי גיל
בקטע "דיינו" הנוסח האלטרנטיבי הוא "כמה מעלות רעות לאלוהים עלינו"  מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
|
|
|
|
|
דן מרגלית
ביבי ראש, ביבי אשם נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר איני בא לטעון כי חליוה אינו צריך להתפטר, צריך גם צריך אחריהם? איתם? לא חשוב
|
|
|
|
|
הרצל ובלפור חקק
דברי הספד עם הבאתה למנוחות של המשוררת דלית בת אדם שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
