גל האבטלה הראשון שסיפק הצונאמי הכלכלי, כבר היכה על החוף והוא לא היה גל עדין. גל נוסף של פיטורים צפוי לפקוד אותנו מיד לאחר החגים. בעיית האבטלה, או "המכה ה-11" כפי שהוגדרה לאחרונה, עומדת להיות הבעיה המרכזית של המשק הישראלי בשנה הקרובה. על-פי הנתונים היבשים, את 2009 נסיים עם כרבע מיליון מובטלים חדשים. רבע מיליון, זה אומר אחד מכל עשרה. ובכל זאת, למרות הכאב, יש אור בקצה המנהרה.
אם נדע להסיק את המסקנות הנכונות, נוכל להפוך את גל האבטלה בישראל לגל של שינוי לטובה. ולא, זאת לא בדיחה.
כולנו עקבנו בתדהמה אחרי האופן שבו כמה קוביות בוול-סטריט הפילו שרשרת ארוכה של גופים פיננסיים רבי-עוצמה. כולנו ראינו כיצד התנהגות פרועה וחסרת אחריות של יחידים, סיבכה עולם שלם והפכה את כולם, כולל אותנו, לאחים לצרה. רשת הקשרים שנפרשה על העולם וחיברה אומה לאומה ואדם לאדם, יצרה, מבלי שבכלל נרגיש, חוקיות חדשה. מעתה, כולנו קשורים. אדם לאדם ערב, לטוב ולרע. וכאן בדיוק טמונה ההזדמנות הגדולה.
משבר התעסוקה שפוקד אותנו כעת קורא לנו להפנים את החוקיות החדשה שמתגלה בעולם ולשנות גישה. דפוסי המחשבה האגואיסטים ששלטו עד היום במשק הישראלי, צריכים לפנות את מקומם להתחשבות ולדאגה הדדית. ככלות הכל, חרב הפיטורין מרחפת באותה מידה מעל ראשם של אנשי ההיי-טק בהרצליה, תסריטאי הטלוויזיה בתל אביב, ועובדי המפעלים בגליל. כולם שווים בפניה. גם מי שיסבול ממנה באופן ישיר, וגם מי שייפגע באופן עקיף.
אפשר לבכות את התלות ההדוקה שנוצרה בינינו, אך אפשר גם להפוך אותה לקרש קפיצה. כשם שאנו יודעים לעזור ולתמוך זה בזה בזמנים של איום קיומי או מלחמה, כך עלינו לנהוג עתה. במקום להסתגר ולהאשים את כל העולם במצבנו, עלינו לחפש דרכים חדשות לקדם את ההבנה שכולנו באותה הסירה. המהירות שבה נכיר בקשרי התלות ההדדית שנוצרו בינינו, תקבע את הזמן שייקח למשק הישראלי לשנות מגמה. המודעות לתפקיד המכריע של כל אדם בחוסן והיציבות האישיים של כל אחד מאיתנו תניע אותנו לפעולה. דווקא היא תהפוך לכוח שיוציא אותנו מן המשבר ויוביל אותנו לשגשוג ולצמיחה.
רק כאשר נהיה מודעים לתלות ההדדית בינינו נוכל להבין שפיטורים המוניים לא באמת יעזרו לאיש. במקום לשבור זה את זה, עלינו לשבור את קירות הברזל בינינו, או במילים אחרות - במקום לפטר העובדים עלינו "לפטר" את האדישות והניכור בחברה.
ייתכן שכל זה לא מעניק נחמה אמיתית למי שיושב בביתו מחוסר עבודה. אבל אסור להתייאש. גם אם החשש מקנן בליבנו, לא צריך להיבהל או להירתע. נהפוך הוא. צריך לקחת את המשבר בשתי ידיים ולמנף אותו להצלחה. עלינו להתחיל לברר יחד, מפוטרים ומועסקים כאחד, את הקשרים החדשים שנוצרו בינינו, ולחשוב על דרכים לקדם את המודעות אליהם בחברה. דרך אפשרית אחת היא לפתוח קורסים לאנשים שגם כך לא מוצאים עבודה בלשכות התעסוקה. דרך נוספת היא להכניס "שעת חינוך" גם למועסקים במהלך יום העבודה. ניתן לדרוש גם מכל כלי התקשורת לתרום את חלקם ולהעלות בתודעת הציבור את החשיבות לעניין. כמובן שאלו רק הצעות ראשוניות, אבל אם נפעל יחד ברוח זו, הדברים ישובו על מקומם בשלום ותשכך הסערה.
