היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, מנע במתכוון ובאמצעות שורה ארוכה של פעולות תמוהות את העמדתו לדין של השר לשעבר אביגדור ליברמן בפרשת חברות הקש. זוהי טענתה העיקרית של אביה אלף, שהייתה מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ועמדה בראש הצוות שטיפל בתיק ליברמן, בספרה "תיק ליברמן: כתב האישום שלא הוגש".

החשדות בתיק זה נגעו לשורה של חברות זרות שהקים ליברמן, בתקופות בהן לא שימש בתפקידים ציבוריים, ואשר המשיכו לפעול גם כאשר כיהן כחבר כנסת וכשר התחבורה, שר התשתיות ושר החוץ. פורמלית הועברה השליטה בחברות למקורבים שונים לליברמן, אך המשטרה והפרקליטות חשדו שהוא המשיך לשלוט בהן. לחברות אלו הוזרמו מיליוני דולרים, רובם מידידים ותיקים של ליברמן, וההמלצה הייתה לייחס לו לכל הפחות מרמה והפרת אמונים, אם לא קבלת שוחד. וינשטיין סגר את התיק מחוסר ראיות בדצמבר 2012.

אלף מתארת בספרה בהרחבה את החקירה ואת הראיות שנאספו, תוך שהיא טוענת שלמרות שמדובר היה במארג של ראיות נסיבתיות - היה די בהן כדי להשיג סיכוי סביר להרשעה. את העובדה שבסופו של דבר לא הוגש כתב אישום היא מייחסת לשני גורמים: התמשכות החקירה ומדיניותו של וינשטיין. לדברי אלף, הגורם השני הוא העיקרי, שכן מנהיגות נמרצת מצידו של וינשטיין הייתה גם חוסכת חלק משמעותי מן הזמן שהוקדש לטיפול בתיק בפרקליטות.

נהנה מהכיבודים, מחובר למילייה

לטענת אלף, וינשטיין לא הצליח להתנתק מההרגלים והידידים שרכש בשנותיו הרבות כסניגור: "הוא לא נהג כמי שעומד בראש מערכת התביעה הציבורית, האמור להילחם בשחיתות. הוא לא בחן את התיק גם לא בעיני בית המשפט, שיקשה על טענות התביעה, ישמע את הסברי הנאשם, ויחליט בהתאם לכך. הוא בחן את התיק בעיניים של סניגור פרטי.

"...היה ברור שהוא נהנה מהכיבודים הרבים הכרוכים בתפקיד הבכיר, אבל לא רצה להיות ממודר משורות המילייה היוקרתי שממנו בא. הוא המשיך לדבר בשפתם ולחלוק איתם את הנרטיב המקצועי המנחה. מבחינה זו, התואר 'ראש התביעה הכללית' נשאר אצל וינשטיין רק בחזקת תואר". אלף מסיימת בשאלה רטורית, האם מי שמינה את וינשטיין ציפה שזה מה שיקרה.

לדברי אלף, הקו המוביל של וינשטיין היה זהירות-יתר אשר הגיע לדרישה חסרת תקדים ולפיה על הפרקליטות להבטיח לו הרשעה ודאית - ולא רק סיכוי סביר להרשעה, כמקובל. לטענתה, במקום לבחון את רשת הראיות בכללותה, בדק וינשטיין כל חברה בנפרד, וזאת בניגוד להיגיון ואף בניגוד לדברים שאמר בהקשר אחר השופט העליון יורם דנציגר. וינשטיין פירק את הראיות מתוך הקשרן, "ואז הסביר לגבי כל ראיה בנפרד מדוע צריך להאמין לטענותיו של ליברמן כי אינו קשור לחברה.

"בבואו לחפש חורים גם במקומות בהם קשרי החוטים היו עבים וברורים לעין, הגיע היועץ למקומות מוזרים שכמותם לא פגשתי בשום תיק אחר. כך למשל, לצורך הצדקת גרסת הנאשם העלה היועץ טיעונים כל כך תמוהים, שאפילו הסניגורים היצירתיים של ליברמן לא העלו על דעתם".

שכח 650,000 דולר

עוד טוענת אלף, כי בהחלטת הסגירה דילג וינשטיין על כמה מהמורות, כגון העברת 650,000 דולר ממיכאל צ'רנוי לאחת החברות. "הייתכן שסכום של מיליוני שקלים שהיה במרכז החשדות נגד ליברמן, לגמרי נשתכח מזכרונו של היועץ? או שמא אפילו יצירתו הסניגוריאלית התקשתה לספק לו הסבר? קשה לדעת. בפועל הסוגיה המרכזית הזו לא זכתה לכל התייחסות או ניתוח בהחלטת היועץ על סגירת התיק".

לאורך הספר מביאה אלף שורה ארוכה של אירועים שהתרחשו, לגירסתה, בנוגע לטיפולו של וינשטיין בתיק - אשר הגיע לשולחנו עם דוח מסכם של הפרקליטות ובו המלצה חד-משמעית להעמיד לדין את ליברמן. הנה כמה מהם:

• וינשטיין הורה לצרף לצוות הפרקליטות שטיפל בתיק את עו"ד יוסי קורצברג, על תקן "בוחן סניגוריאלי של הראיות", בנימוק שכך פעל כאשר היה סניגור פרטי.

• בישיבות עם וינשטיין נוצר הרושם שהוא כלל לא קרא את חוות הדעת של הפרקליטות ואפילו לא את התקציר שלה, והישיבות עימו בנושא נשאו מראשיתן אופי של סחבת.

"עוד ניסיון לסגור את התיק"

• בניגוד למקובל בשימועים, הורה וינשטיין לצוות הפרקליטות שלא לומר מילה וחצי מילה בתגובה לדברי סניגוריו של ליברמן.

• וינשטיין הוביל קו של הססנות בנוגע לאפשרות להשיג הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, שעליהן התבסס תיק ליברמן. הוא בחר במבחן מקל עם ליברמן במקומות בהם ההיגיון התייצב מול טענות הסניגורים.

• בצורה חסרת תקדים הורה וינשטיין לפרקליטות להגיש לסניגורים "רשימת מכולת" של הטענות עליהן לא השיבו בשימוע, וכך נחשפו בפניהם הקשיים הקיימים בתיק לדעת הפרקליטות.

• "היועץ, שבתחילת כהונתו הפגין חוש הומור ונימוסים טובים, שינה עם הזמן את נוהגו. במהלך הישיבות המשותפות נוכחתי בכעסו הגובר כאשר מישהו הביע עמדה שונה, בניגוד לדעתו. וכזה התעקש ועמד על דעתו, היה היועץ מאדים ולא פעם מרים את קולו, כאילו פגעו בכבודו. בעיקר בלט עכשיו הלחץ הגובר מכיוונו לסמן את הקשיים, את החורים ברשת, את הראיות הבעייתיות שעלולות לצוץ".

• וינשטיין אימץ את הגישה לפיה אם לא ניתן להוכיח שליברמן היה הבעלים של החברות ונהנה במישרין מהכספים שהוזרמו להן - לא נעברה עבירה. [זהו אותו קו של אהוד אולמרט, לקוח לשעבר של וינשטיין, בפרשת טלנסקי, א.ל].

• וינשטיין הורה לגבות עדות נוספת מרואת החשבון הקפריסאית דניאל מורצי, עדת מפתח נגד ליברמן שהעידה על קשריו ההדוקים עם החברות. לדברי אלף, לצוות הפרקליטות היה ברור שהיא לא תחזור על העדות המפלילה שמסרה ארבע שנים קודם לכן, ודבריה רק ירעו את מצב הראיות בתיק. היא אמרה לווינשטיין, שהראיון הנוסף יכול לסתום את הגולל על מה שנותר, "אלא אם כן, זה בדיוק מה שרוצים לעשות". לדבריה, אנשי הצוות הבינו שזהו "עוד ניסיון של היועץ לסגור את התיק".

• וינשטיין הביא ללשכתו את עו"ד דנה נאמן, אשר כתבה את חוות הדעת שאפשרה לסגור את התיק נגד השופט יורם דנציגר בנימוק של העדר אשמה, והטיל עליה למעשה להכין את ההחלטה על סגירת תיק ליברמן - למרות שכלל לא התמצאה בתיק.