|
אזרחי מדינת ישראל קיבלו מכה קשה כשעזבתי
|
|
נאה (52) כותב על פלילים כבר 22 שנה. בשנת 2004 אף איגד את סיפוריו הנבחרים לקובץ בשם "כתב פלילי", כשם מדורו המיתולוגי. המאפרה המפורסמת שעיטרה אותו מלווה את נאה עוד מימיו ב"חדשות". נאה מאשר שבשנים האחרונות קיבל על כל הופעה שלה בעיתון תוספת שכר, וב"ידיעות" יודעים לספר שהיה נאבק בקביעות כדי שתוצב גם ליד ידיעות רגילות, על אף שתכליתה הייתה לסמן את הסיפורים העבים יותר. הוא אגב לא מעשן כבר עשר שנים. אירוע לב אחד וארבעה צנתורים שיכנעו אותו שעדיף בלי.
לאורך השנים נאה מיצב את עצמו כילד הבעייתי במקצוע של אובססיבים ממילא, דימוי שדאג לתדלק בשורה של תקריות. בין השאר התנגש חזיתית עם עיריית רמת גן, עיר מגוריו, בעקבות קנס שספג על אי איסוף צואת כלבו. דובר העירייה טען בתלונה שהגיש למועצת העיתונות שנאה פירסם ידיעות "מתוך עוינות ונקמנות לעירייה", וזו קבעה שעל הכתב אכן לפסול את עצמו מעיסוק בנושאים הנוגעים לה. במקרה אחר ניהל לפני שנה וחצי מלחמת חורמה במפקד מחוז תל אביב לשעבר, תנ"צ דוד צור. הסכסוך פרץ בעקבות ידיעות שפירסמו כתבי מעריב והארץ בנוגע לחקירתו במשטרה של אלון מזרחי. נאה טען שהשניים הפרו צו איסור פרסום וסירובה של המשטרה לפתוח נגדם בחקירה נתן את האות להשתלחות קשה שלו בצור ובדוברת המחוז באותה התקופה.
אבל גם מי שמכנה את נאה שרוט או משוגע - ברוב המקרים רפרנס לסגנונו הבוטה ולניבולי הפה התכופים שלו - מודה שמדובר בעיתונאי חרוץ, כזה שאוכל את השטח ולא יודע פחד מהו. ההפרעה הדו קוטבית הזאת מקלה עליו לעשות מעברי טמרפמנט חדים. כך הוא יכול, אגב מונולוג השתלחות בממונים עליו, לדבר ברצינות גמורה על האפשרות שיחזור לעבוד תחתם די בקרוב: "הסיפור של צ'ייני גרם לאנשים ב'ידיעות' להבין שהם ויתרו על נכס. נבהלו שם. יום אחרי הזמינו אותי לחומוס והציעו לי לחזור לעבודה. אתה יכול לכתוב שאני עדיין מסתובב עם הפלאפון והביפר של 'ידיעות אחרונות'. כל כך רוצים שאני אחזור אז השאירו לי אותם".
מה בדיוק הציעו לך?
"התנאי העיקרי היה שאני כותב, אבל אני לא מגיע למערכת ולא מקיים איתה שום קשר, וזאת כדי שאני לא אעשה רע לעורכים שמעלי (נאה מתפוצץ מצחוק). תאכל, תאכל קצת אבטיח".
כדי למנוע עימותים בינך לבין ילד בן 22 שיושב בדסק ומשכתב את הידיעות שלך?
"יותר כדי שאני לא אתקוף או אשפיל בצורה זו או אחרת את אותו ילד בן 22".
ואתה מסוגל להסתדר בלי זה?
"בלי שום בעיה. בגדול הרעיון הוא שיהיה לי מדור שיפורסם ארבע פעמים בשבוע, שבו אני כותב על האנשים ברחובות, ושיהיה מנותק ממערכת החדשות".
ואתה הולך על זה?
"לא יודע עוד. יש חוק בארץ שקובע שאי-אפשר להעסיק אותך שלושה חודשים אחרי הפיטורים, וב־1 ביוני אני צריך להחליט אם אני חוזר או לא. יש גם עיתונים אחרים שרוצים שאני אכתוב אצלם. ריאיינתי בתקופה האחרונה 25 מקומות עבודה שביקשו ממני שאעבוד אצלם. חוץ מזה שתודה לאל, יש לי איך להביא לחם הביתה".
טוב, יש את התוכנית של שלח ודרוקר.
"עזוב את זה, עשרה גרוש וחצי. קיבלתי הרבה מאוד פיצויים מ'ידיעות' כדי להסתלק, בינתיים כל מה שמסביב זה בשביל להשתעשע. ההתחייבות הראשונה שלי היא לאנשים ששילמו שמונה חודשים מראש על הסיורים - היומן שלי מלא עד סוף דצמבר בשישה סיורים בשבוע. אבל החלטתי שבינואר אני חוזר לעיתונות כמקצוע עיקרי ומוריד מהמינונים של מופעי הרחוב.
"תשמע, אזרחי מדינת ישראל שצורכים תקשורת קיבלו מכה קשה מאוד ברגע שעזבתי. אני הייתי כלב השמירה של העיתונות, שגם לא מפחד לנבוח על המשטרה. נראה איך ימלאו את המקום שלי כתבים פליליים צעירים שיגיעו במקומי. בינתיים אני רואה בעיקר כאלה שמספרים כמה השוטרים גיבורים ואיזה יופי שהם תפסו גנבים. הם עושים ראיון חג מיופייף עם המפכ"ל בלי לתת קונטרה של איזה פושע שיגיד כמה המשטרה ליצנית. לא חסרות דוגמאות".
תן אחת.
"הכי הצחיק אותי שהמשטרה אמרה לאחרונה שהיא לא מכירה את זיו שעיה (הבעלים השותף של הקלרה והלימן ברדרז; ה"ג), וכל העיתונאים הצעירים מקשקשים את הדברים האלה על גבי העיתון. אם אני סיקרתי חמישה מקרי פרוטקשן שבהם היה מעורב הארליך (בר אחר ששעיה היה מבעליו; ה"ג), איך לעזאזל המשטרה לא יודעת מי זה זיו שעיה? פעם כתב פלילים היה התפקיד השלישי של כתב שטח. היום ממנים לתפקיד ילדים שהשתחררו מהצבא ולא מבדילים ברחוב בין פקח לשוטר".
מה בכלל היה הנימוק לפיטורים שלך?
"הנימוק הרשמי היה שאני לא מתאים לנוהלי העבודה ב'ידיעות'. במכתב הפיטורים היה כתוב שבגלל שינויים מבניים נאלצים להפסיק את עבודתי".
והנימוק הלא רשמי?
"עליתי על העצבים של העורך שלי".
כבר היו ביניכם חיכוכים. מה השתנה פתאום שגרם לפיצוץ?
"לטעמו הגדשתי את הסאה והתייחסתי לא יפה אליו ואל העורכים שמתחתיו. זאת זכותו".
אבל כולם מכירים את הסגנון שלך. מה חדש?
"אתה מדבר על סגנון, אבל אני הקדשתי את כוחי ומרצי להביא כמה שיותר סיפורים מהרחוב. הסתובבתי לילות שלמים ברחובות הכי מטונפים של תל אביב וראיתי את יחסו של הקהל אלי ואל מה שאני כותב. אלא שפתאום נוצר מצב שעושים לי טובה ומפרסמים בקושי אחד מהם בשבוע, כאילו מתוך רחמנות עלי. וגם כשמפרסמים זה הופך ל־120 מילה מקוצצות ומצונזרות, בעברית שאפילו אני לא מסוגל להבין. אז מה הפלא שפיוזי הקצרים יקפצו ושארצה להתעמת עם מי שאחראי לזה? התירוצים ששמעתי במערכת, כמו 'אין מקום' או 'זה לא מעניין', מבחינתי לא רלוונטיים. הם נאמרו על-ידי אנשים שכל עולמם הוא קירבה למזגן ולמסך האינטרנט. אלה לא הקוראים של 'ידיעות אחרונות'".
אבל העזיבה שלך...
"איזה עזיבה? על מה אתה מדבר? שלא תעז לכתוב שעזבתי. פיטרו אותי, העיפו אותי הביתה, נזרקתי לרחוב. זאת ההגדרה. ניהלתי מאבק נגד פיטורי כי לא הייתה עילה מוצדקת. הלכנו גם לוועדה פריטטית שתפסוק בעניין. אני מרגיז את העורך? שירביץ לי. נראה לו שאני מתנהג לא יפה? שישלח אותי לפסיכיאטר כי ייתכן שבמהלך ה־20 שנה שאני בקו התפר בין הזונות לשוטרים השתגעתי. בסוף, כדי שאני אלך הביתה סוף סוף, נתנו לי פיצויים יפים. מימנו לי את הפסיכיאטר במקום ללוות אותי אליו. לא נורא, מחלתי לכולם כשקיבלתי כמה צ'קים מכמה קרנות. שמע, להיות כתב פלילים זה שוחק. שלוש שנים זו קדנציה מכובדת. אני עשיתי את זה 22 שנה. אבל במקום לפרוש לי שטיח אדום ניסו לחנך אותי. כל עורך חדש שהגיע בשנים האחרונות ניסה ללמד אותי עיתונות. אני כבר בגיל שאי-אפשר ללמוד".
נגד מי מכוונות הטענות שלך?
"לא רוצה לדבר על אנשים ספציפיים. הלכתי וזהו. תודה רבה ושלום".
אז בוא תדבר על מדיניות, לא על אנשים.
"פעם היו ב'ידיעות אחרונות' עשרה עמודים שהוקדשו להתרחשויות בארץ. יכולת למצוא חומרים שנוגעים אליך, אם אתה גר במטולה ואם בתל אביב. אבל קו המחשבה הזה השתנה, ובמקומו נכנסו שני עמודי פובליציסטיקה, שני עמודי חדשות חוץ ועוד כמה מודעות ושטויות. נשארו שני עמודים ביום, ברוטו, שמיועדים לסיפורים בארץ. כך שבסוף כל כתב נשאר עם מקסימום ידיעה עלובה אחת, שחוזרת על הסיפור הכי גדול ששודר ערב קודם במהדורות כי חייבים להתייחס אליו. הוואחש המצוי מהשוק עם הקפה השחור פותח את העיתון ולא מוצא את עצמו. נלחמתי כאריה להכניס את סיפורי בשביל הקוראים שלי, אבל ברגע שנותנים לי 100 מילה כדי לצאת ידי חובה, בדרך הולך לאיבוד גם הסגנון שלי".
|
|
אמרו שיש לבת שלי 80 אחוז סיכויי תמותה
|
|
|
|
"עבדתי כדי לא להשתגע" [צילום: ניר קידר, עכבר העיר]
|
|
|
נאה גר ברמת חן עם אשתו ושלוש בנותיו. לפני כשנה, ממש במקביל לקרע עם "ידיעות", פקד את משפחתו משבר קשה כשהבת האמצעית שרון (18) חלתה במחלה נדירה - סיבוך של מחלת הנשיקה שהוביל לכשל במערכת החיסונית. במשך חצי שנה היא נכנסה ויצאה מבתי חולים, עד שלבסוף קרסו כל מערכות גופה והיא אושפזה בטיפול נמרץ עם חשש כבד לחייה.
"פתאום באמצע החיים כל המציאות שלך משתנה", מספר נאה, "אני אפילו לא מסוגל לבטא את השם המדויק של מה שהיה לה. זה מקרה מאוד נדיר - סיבוך ששלושה־ארבעה אנשים חוטפים בשנה בכל העולם. היא נדרשה לעבור טיפולי כימותרפיה מאוד אלימים. עניינים הסתבכו והיא איבדה את ההכרה. 20 יום היא הייתה מונשמת, מורדמת".
בשלב הזה הוא מראה הוכחה מצולמת מהטלפון הנייד. "זאת הבת שלי. הייתי ישן ליד המיטה שלה כל יום ומדבר אליה כשהיא חסרת הכרה ומחוברת לכל מיני צינורות. הרופאים אמרו לנו שהסיכוי להציל אותה הוא קלוש. את ליל הסדר הקודם עשינו לידה, כשהיא בבידוד. חבר טוב שלי, מנהל מחלקת הנירוכירורגיה בתל השומר, אמר לי שזה עניין של 80 אחוז סיכויי תמותה. סרט סרט. באיזשהו שלב הכנסנו לתמונה כל מיני קדושים ורבנים. בכל הזמן הזה הקפדתי להמשיך לעבוד כדי לא להשתגע. ישנתי בטיפול נמרץ של תל השומר, כשמסביבי כל הביפרים והפלאפונים. אתה רואה את הבת שלך גמורה וממשיך להעביר ידיעות לעיתון. באותה תקופה גם גבר הסכסוך שלי עם 'ידיעות', נכנס אלמנט של טינה ועלבון לעניין".
על-רקע מה?
"תשמע, כששרון הייתה חולה הלכנו איתה פעמיים בשבוע לטיפולים כימותרפיים. אני לא רוצה להיכנס לתיאורים יותר מדי מפורשים של מה שקורה במחלקה ההמטואונקולוגית לילדים. בוא רק נגיד שאתה נמצא בתוך ים של סבל מהסוג הכי קשה וטראומתי שאפשר לחשוב עליו. הביקורים האלה היו שואבים ממני את כל הכוחות, הפיזיים והנפשיים. היו ימים שחזרתי הביתה אחר-הצהריים מהטיפולים ופשוט לא הייתי מחובר לכלום. גמור. בכל פעם שהיינו נוסעים לטיפול הודעתי על יום מחלה. על-פי חוק זה מגיע להורה במצב כזה.
"בכל אופן, באותם ימים המשכתי לעבוד כרגיל. ההודעה על יום מחלה הייתה רק כדי להרגיש פחות ייסורי מצפון ביני לבין עצמי, להבטיח שלא אכנס ללחץ גם מענייני עבודה. באחד מימי המחלה חזרנו מטיפול כזה בערך בשעה חמש אחר-הצהריים. ומה קורה באותה שעה פחות או יותר בחוף בת ים? נרצחת מרגריטה לאוטין. שתבין שאני לפני רגע חזרתי מתל השומר, מרוסק, לא בעניינים בכלל. חמש דקות אחרי הרצח ראש אגף החדשות מתקשרת אלי ודוחקת בי: 'נו, כמה מילים, מתי אתה מעביר את הטקסט?'. לא רציתי לעבוד באותו יום. מכאן זה הידרדר לאס.אם.אסים אל תוך הלילה עם גורם כלשהו בעיתון שלא בא לי לנקוב בשמו. היום הוא טוען שדבריו לא הובנו, אבל הרוח שלהם הייתה שאני עושה הצגה. מזה התלקח ריב מאוד גדול. אני שומר את האס.אם.אסים האלה עד היום. אין לך מושג כמה נעלבתי מההתנהלות של 'ידיעות' באותו יום. מיותר לציין שהטקסט על מרגריטה לאוטין כמובן נכתב, ושאני והעוזרת שלי נתנו את השירות הכי טוב לקוראים בהקשר של המקרה הזה.
"תשמע", הוא ממשיך, "במהלך העבודה שלי ככתב פלילי ראיתי לא מעט אנשים מתים. אפילו הבנות שלי חסינות לעניינים כאלה. כשלא היה לי בייביסיטר הייתי לוקח אותן איתי לזירות רצח. הן מכירות את פרופסור היס (מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר; ה"ג) יותר משהן מכירות את רופאת הילדים שלהן. ועדיין, המצב של שרון ובכלל, כל הסיטואציה כשמסביבך ילדים בכל מיני דרגות של המחלה - אתה פשוט נקרע. כל בן אדם נורמלי במצב שלי היה אומר 'כוסאומו' ולוקח שלושה חודשי חופש, כמו שמגיע להורה שהילד שלו במצב כזה".
מה שלומה היום?
"באורח פלא המצב שלה השתפר. עכשיו הכל בסדר, טאץ' ווד. היא נמצאת תחת מעקב של בדיקות ומתכוונת להתנדב לצבא. היא מנגנת בקלרנית וביום חמישי יש לה רסיטל. זה מאוד מרגש, שכרתי בשביל זה אולם. תהיה חגיגה שלמה".
|
|
בתי הקברות מלאים זונות שהייתי מיודד איתן
|
|
מאופן הדיבור של נאה מובן שיחס המערכת אליו בתקופת מחלתה של בתו היה הדבר שצרם לו ביותר במערכת היחסים המורכבת שניהל עם העיתון. היא החלה לעלות על פסים הרסניים לפני שנה וחצי. אחרי כמה ידיעות שלא התפרסמו, פתח נאה חזית אגרסיבית במיוחד מול ראש אגף החדשות לשעבר, גיא בניוביץ', טען בין השאר שהבוס הישיר שלו מוטט את מערכת החדשות ולא היסס לכנותו "אפס". את אבחנותיו שלח בתפוצה רחבה לכל חברי המערכת, במייל ובאס.אם.אס. נאה אומנם הושעה בשל המהלך, אבל בסופו של דבר בניוביץ' הוא זה שמצא את עצמו מחוץ למערכת.
כמה חודשים אחר כך פרצה מיני פרשה נוספת, כשהתברר שנאה מפרסם ידיעות בחינמון של הקבוצה, "24 דקות", תחת שם העט "שוקי שדה". "אם יש סיפור שהגיע אלי, והוא מוצלב ומאומת, יש לי מחויבות כלפי המקורות שלי להוציא אותו החוצה", הוא מנמק, "ואם ב'ידיעות' חושבים שהוא לא ראוי לפרסום בעיתון הגדול אז למזלי נוני הקים לו אח קטן בשם '24 דקות'. משום מה העיתון הזה סומן כמתחרה, ומבחינת עורכי ב'ידיעות' זה היה הקש ששבר את גב הגמל - תפסו אותי על חם כותב לעיתון מתחרה. וברצינות, אם ב־1 ביוני לא אחזור ל'ידיעות אחרונות', סיכוי גדול שביתי החדש יהיה '24 דקות'".
אחר כך באה השווארמה, ההשעיה, המחלה של בתו והאמון שכבר לא שוקם. נאה נזרק ונאלץ לאסוף את חפציו מהמשרד שאולתר עבורו במשך השנים, בקרוואן על גג הבניין.
אנסים, שודדי זקנות, רוצחים, סוחרי סמים - בכל אלה ללא ספק נכנסת. ועדיין, היו פשעים שעטפת את התיאור שלהם באיזושהי הילה.
"תגיד לי אתה, אם מישהו חופר בלילה מנהרה קרקעית ומצליח לגלח 20 מיליון דולר מבנק, אתה לא תצדיע לו? אין שום סיבה לא להעריך מקצועית את מי שעשה את שוד הכספות הגדול ולא להסיר בפניו את הכובע על כך שהוא לא השאיר שום דנ"א".
טענו כלפיך גם שבסיורים שאתה עורך בעיר אתה משלם לזונות כדי שיספרו את הסיפור שלהן - כסף שאחר כך הן קונות בו סמים.
"הזונות שמשתתפות בסיורים שלי אומרות שאני הקליינט הכי טוב שלהם, כי אני מבקש מהן רק לדבר. במקום להזדיין בעמידה בחצר או למצוץ למישהו, היא מקבלת את הכסף שלה מזה שהיא מדברת. מה גם שהחיבור הוא גם הרבה מעבר לרבע שעה שהיא מדברת בפני אנשים. כולן יודעות שאם צריך, אני אסגור בשבילן פינות במרכזי גמילה".
ועשית את זה פעם?
"בוודאי. הוצאתי סכומים רבים מכיסי ושנוררתי לא מעט בשביל להכניס למרכז גמילה נרקומנים שיצרתי איתם קשר מיוחד ברחוב. עם לא מעט גברים אפילו הצלחתי. עם הנשים יש לי עד עכשיו אפס אחוזי הצלחה".
למה לדעתך?
"כי אשה נרקומנית לא יכולה להיגמל מסמים. נפשית, אשה שהיא זונה נרקומנית, כל עוד לא תצליח לעקור לה מהראש את האפשרות שמישהו ייתן לה 50 שקל בחצר, תחזור לרחוב בקריז הראשון. כבר הבאתי זונות לקבורה, ניגשתי לזהות זונות שהיו אמורות להיקבר כאלמוניות".
הסיפורים שלהן עוד עושים לך משהו?
"נו, מה נראה לך? שאני מוציא כסף מכיסי מתוך אדישות?".
אולי אחרי 22 שנה בביבים מפתחים חסינות.
"ההבדל היחיד הוא שירדה ממני אחריות. 22 שנה חייתי בלחץ מטורף. כל בעל שנתן אגרוף לאשתו בחולון הפך לצרה שלי. אתה יודע מה זה לישון בלילה בלי העול הזה של מה יהיה אצל המתחרים? ירד לי מהצוואר הקטע שבכל שעה יכולה להתקשר אלי איזו מפיקה מהעיתון ולנבוח שאמרו ברדיו שרצחו את ארלוזורוב. אם פעם הייתי יושב במשחק של הכח (רמת גן, הקבוצה האהודה עליו; ה"ג) ומלכסן עין לביפר, עכשיו זה עולם אחר. אני יושב איתך בצהריים ואוכל אבטיח, אתה יודע מה זה בשבילי?".
אז אל תחזור לעיתונות. מי צריך את זה?
"אין סיכוי. אני חייב להישאר באוויר. זה עיסוקי וזאת מחלתי".
מידיעות אחרונות נמסר בתגובה לדברים: אנחנו אוהבים ומעריכים את בוקי נאה, ומעדיפים לא להגיב.
|
|
