חודש איר מיוחד מכל החודשים בלוח השנה העברי בכך שבכל יום מימי החודש עושים את אותה מצוה בדיוק, ספירת העומר. וזה שונה מחודש ניסן למשל, בו חוגגים את חג המצות שבעה ימים ובשאר הימים העבודה היא אחרת. כל מצוה ענינה הוא עבודת הבורא יתברך ומכאן שהעבודה בכל יום מימי חודש איר, היא אותה עבודה בדיוק. במרבית השנים, בחודש זה קוראים את פרשות השבוע "אחרי מות" ו"קדושים" וכמו במרבית השנים גם השנה הן מחוברות וההוראות הנלמדות מהן תואמות להפליא את הרעיון של ספירת העומר שבמהלכו הן נקראות. וכאילו רק בדרך אגב, הן גם מסבירות את התפרצות המחלה החדשה שכבר מאימת להחריף את המשבר הכלכלי בעולם כולו.

ננסה למצוא את הקשר בין התוכן של פרשות השבוע לתוכן העבודה של ספירת העומר ואולי, אגב אורחא, נזהה גם את הגורם הרוחני להתפרצותה של המחלה המפחידה רבים.

הפסוקים הראשונים והאחרונים בשתי הפרשות הם (ויקרא ט"ז): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. [ב] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. (פרק י"ח): [ל] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ, בָּהֶם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. ופרשת קדושים (פרק י"ט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. (פרק כ'): [כו] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'; וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי. [כז] וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי--מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם.

את הסיפור על מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן קראנו בפרשת שמיני, לפני כשבועיים. מאז קראנו, גם באותה פרשה, על עוד כמה עניינים; למשל, מה מותר ומה אסור לאכול, כיצד לזהות את המצורע ומה דינו, ועוד עניינים רבים ושונים. ורק כעת, אחרי כמה פרקים שבהם פסוקים רבים ונושאים שונים, הקב"ה מורה לאהרן את הכללים כיצד לגשת אל הקודש בלא להסתכן בכך שגורלו יהיה כגורלם של שני בניו, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, עליו לגשת לעבודת הקודש בדיוק לפי הכללים המוכתבים בפרשה, וזה מה שיבטיח כי וְלֹא יָמוּת כדרך שמתו בניו שחרגו מהכללים. בין לבין, בין מיתת בני אהרן לבין ההוראות המפורטות לאביהם כיצד לגשת אל הקודש, ניתנה סדרה של הוראות כלליות לשמירת המסגרת האישית - זהירות ממאכל אסור, והלאומית-חברתית -זהירות מלשון הרע.

אחרי ההוראות לאהרן בדבר הזמן הנכון (יום הכפורים) והדרך הנכונה [ג] בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה. באה אזהרה לכולנו באותו עניין, שלא לעשות את הדבר הנכון במקום ובזמן הלא נכונים. הרי זה היה חטאם של נדב ואביהוא בני אהרן שמתו לאחר שהתלהבו מגילוי הקדושה העליונה שחוו, ומתוך התלהבות של קדושה לכאורה, תפסו יוזמה וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. רוצים להתקרב אל הבורא יתברך - צריכים לעשות זאת על-פי הכללים שהוא עצמו קבע וזה נכול לגבי כולנו (פרק י"ז): [ג] אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. [ד] וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'--דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. עד כאן מדובר בנטיה הטבעית של יהודי להתקרב אל ה' כשהוא מונע ע"י הידיעה והתחושה כי הבורא יתברך הוא מקור חייו ועל כן הוא חותר להדבק בו.

החוויה הזאת היא חיובית ורצויה, אבל יישומה מחייב הקפדה מלאה על הכללים, שמא תיפרץ חלילה המסגרת של חייו בעולם הזה והוא יעבור מוקדם מדי לעולם הבא, מה שאינו רצוי בעיני ה' יתברך. אלא שבחיים של יהודי יש גם צד שני - נטיות טבעיות שליליות, בהמיות במהותן, שהיענות להן עלולה לנתק אותו מה' יתברך ר"ל. את הנטיה השלילית החריפה ביותר שממנה יש להזהר מאד, מגדירה התורה כך (פרק י"ח): [ג] כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. אותם מעשים מפורטים בהמשך הפרשה עד סופה. והכותרת להם: [ו] אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, ה'. זה מה לא לעשות, מה כן צריכים לעשות? [ד] אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. [ה] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, ה'. כדי לחיות צריכים לשמור על קשר חיובי עם מקור החיים ה' ברוך הוא.

חתירה עקבית כלפי מעלה

הנה כי כן, תוכן הפרשה הראשונה שקוראים השבת הוא שמירה קפדנית על המסגרת שקבע לנו הבורא יתברך בתורה הקדושה, כמרשם לחיים אמיתיים. הבעיה היא שהמסגרת אינה נראית לעין ואינה מוחשית. המסגרת היא תודעתית בסך-הכל ובקלות אפשר לחרוג ממנה, כמו שקרה לבני אהרן שחרגו כלפי מעלה וכמו שקורה לנו לפעמים, שחורגים כלפי מטה. כדי לספק לנו הגנה יעילה מפני סכנה זו, התורה נוקטת בשני מהלכים; מהלך אחד הוא התזכורת החוזרת עשרות פעמים בשתי פרשות אלו, אֲנִי ה' ו- אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. תזכורת זו מורה לנו להתבונן בעצמנו לפני כל מהלך שאנחנו מתכוונים לנקוט בחיים, האם הוא מתאים לרצון ה'? האם הוא בתוך המסגרת שקבע לנו בתורה הקדושה?

אלא שזה לא מספיק, כי בקלות אנחנו עלולים לרמות את עצמנו ולטעון שהמעשה שלנו הוא לרצון ה', בהתאם להוראותיו, בלי שנעלה בדעתנו שאנחנו עושים את ההיפך מרצונו. בדיוק כמו שקרה לנדב ואביהוא וגם לקרח ועדתו, למרגלים ולעוד הרבה יהודים טובים במהלך ההיסטוריה. הפתרון לבעיה זו נמצא בפרשה השניה שקוראים השבת, פרשת קְדֹשִׁים. תוכנה של הפרשה הוא המהלך השני אותו מציעה לנו התורה כדי שנישאר בטוחים בתוך המסגרת. לכאורה, הרעיון של הפרשה הוא פשוט ביותר, תרגול יומיומי של חתירה אל הקדושה קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, בדרך שמתווה לנו פרשת השבוע, וברבדים הבסיסיים ביותר. כמו למשל פרק י"ט): [ג] אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. או משהו עוד יותר בסיסי: [יא] לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

בהחלט יתכן וגם מצוי ביותר שאדם יכבד מאד את הוריו וגם לא יגנוב ולא ישקר, כי זה אצלו בטבע. בנתונים אישיים כאלו, מה מועילה לו פרשת השבוע? על כן גם כאן חוזרות שוב ושוב התזכורות הנ"ל, אֲנִי ה' ו- אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. לאמר, לא די בעשיית המעשה הנכון כי כזה אני בטבע, אלא יש לטפח את התודעה שזהו רצון ה' ועל כן נוהגים כראוי. הציווי הכי מפורסם בפרשה זו הוא: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. ללמדנו שאפילו בביטוי הכי נעלה של אהבת ישראל בפרט ויחסי אנוש בכלל, תיתכן הנעה אינטרסנטית. תאמרו, מה הבעיה - העיקר שאוהבים את הזולת, לא?! ובכן, ממש לא, כי אם זה לא מכח הציווי, בהחלט יתכן שאוהבים מה שהזולת מעניק לנו ולא אותו עצמו. הרי קודם לציווי זה ובסמוך ממש כתוב: [יז] לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. [יח] לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, ורק אחר כך וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'.

כאשר בכל צעד שעושים, גם אם - בלי שום ספק - הוא נכון מצד עצמו, מזכירים לעצמנו שאנחנו עושים כי זהו רצונו יתברך, המציאות היא שעינינו נשואות תמיד כלפי מעלה, אל הקודש העליון במאמץ להתקדש, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. חתירה זו כלפי מעלה מונעת בלי ספק נפילה כלפי מטה וגם, בהיותה בתוך המסגרת, היא מונעת חריגה מסוכנת כלפי מעלה. וזו גם העבודה של ספירת העומר, התקדמות הדרגתית בקדושה עד שזוכים לקדושה העליונה בקבלת התורה בחג השבועות. וההתקדמות הזאת מושגת מתוך התבוננות בנפשנו פנימה, חיפוש הפגמים, גם העדינים ביותר באופי ובמדות שלנו, ותיקונם. לכן סופרים ארבעים ותשעה יום שזה שבע בריבוע; שבע המדות - חסד (שזה אהבה בעיקר) גבורה (יראה) תפארת (רחמים) נצח (ביטחון פעיל) הוד (ביטחון סביל) יסוד (התקשרות לצדיק ושמירת הברית) מלכות (קבלת עול מלכותו יתברך). בכל מדה יש את עצם המדה ואת ההשפעה שהיא מקבלת משש המדות האחרות, ובסה"כ מ"ט מדות פרטיות שעלינו לזכך במ"ט ימי ספירת העומר.

נו, מן האמור עד כאן אנחנו יכולים כבר להבין כיצד פורצות מחלות, הן תוצאה של חריגה מן המסגרת, וגם נתון לנו המרשם כיצד לרפא אותן ואף מלכתחילה, למנוע את התפרצותן. ידוע הרמז ששמו של החודש הוא ראשי תיבות של חלק הפסוק (שמות ט"ו) אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ. מה שלא כל כך זוכרים זה את עיקר הפסוק: [כו] וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה', רֹפְאֶךָ. החלק הראשון של הפסוק אומר בתמצית את מה ששתי פרשות השבוע שלנו אומרות באריכות. אבל אסור להתבלבל; מפסוק זה עולה כי לכל מחלה יש שורש רוחני וגם לכל רפואה. ובהתאם לכלל ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות" ברור לחלוטין שאם קילקלנו את בריאותנו, בידינו גם לתקן. וכוחה של המדה הטובה - הריפוי, גדול באין ערוך מזו של המדה הרעה - הקלקול שהביא למחלה. כי הקלקול יכול להתקיים שנים רבות בטרם תתפרץ המחלה, בעוד הריפוי מגיע מיד ממש, לאחר שמקבלים על עצמנו מהלך של תיקון בהתאם להנחיות פרשות השבוע וספירת העומר.