עשירים כנטל סמוי על החברה

השקט היחסי שבה עברה עד כה תוכנית ויסקונסין באזורי הניסוי, נובע בין היתר מן ההסתה והשיסוי כלפי אוכלוסיות מוחלשות אשר נפלטו משוק העבודה. הדבר בא לידי ביטוי גם בטוקבקים אשר נכתבים בתגובה לכתבות/ידיעות/ מאמרים בנושא תוכנית ויסקונסין: נכפי התוכנית [קרי:האנשים אשר מאולצים להשתתף בתוכנית] מוצגים כפרזיטים, ככאלו אשר 'אינם עושים כלום', כנצלנים. משלמי המיסים רואים לעצמם זכות להיות שותפים, אפילו מרחוק, בחינוכם מחדש של ה"פרזיטים".

ראוי לבחון מיהם הטפילים האמיתיים של החברה. אם נניח לרגע (ואני אשתמש במספרים עגולים כדי לפשט את הדוגמא שאני עומדת להציג), שמשפחה בת חמישה נפשות זקוקה לעשרת אלפים שקלים בחודש כדי להתפרנס באופן ראוי ולא ראוותני, וזהו סכום אשר מספיק לקיומה הסביר, הרי שמנהלים בכירים אשר מרוויחים בחודש כמאה או מאתיים אלף שקלים, או אף שלוש מאות אלף שקלים, מרוויחים למעשה פי עשר, עשרים או שלושים ממה שאדם מן הישוב אמור להרוויח למעשה, בנוסף למשכורת סבירה אחת, הם מקבלים עוד כמה עשרות משכורות ב"חינם". כמובן, מכנים זאת 'שכר בכירים', "בונוסים על הצטיינות" וכדומה.

הנה אם כן, מוצג במלוא מערומיו הכפל הרטורי שננקט כלפי "מנהלים בכירים" לעומת אוכלוסיות חלשות: אלו אינם אלא "צועקי 'מגיע לי'" ו"טפילים". אולם כאשר מנהל בכיר משלשל לכיסו בכל חודש 30 משכורות, קרי: משכורות אחת שמגיעה לו ביושר בעבור עבודתו, ועוד 30 משכורות בעבור כלום (שכן משכורת בכיר שווה לשלושים משכורות סבירות), אף אחד לא מתייג אותו כצעקן של "מגיע לי", זה רק "בונוסים" ל"בכירים", משל המנהל הוא ילד קטן אשר לא יוכל לתפקד אם לא יקבל חיזוק חיובי מן הדודה כל חמש שניות.

כאשר אדם אשר נפלט משוק העבודה עקב "זקנה" (קרי: היותו מעבר לגיל 40, מה שלא מתאים לשוק העבודה שלנו שנראה כמו אולם אודישנים של אהרון ספלינג), או אי-התאמה אחרת (הוא "ערבי", ועל-כן "מסוכן לביטחון הציבור" וכדומה)- ומקבל הבטחת הכנסה, או כאשר הוא עובד בשכר רעב ומקבל השלמת הכנסה, הוא "פרזיט" אשר שואב את "משלמי המיסים". כל אחד מאותם משלמי מסים ממש חש את הכיווץ הנוראי בכלי הדם שלו כאשר נשאב ממנו הדם מאותם ערפדים. אך בפועל, כל אותם "בכירי" המגזר הציבורי מרוויחים שווי עשרות משכורות בלא שעשו כלום בכל חודש, ולמעשה שווי של עשרות משכורות מפוזר בחלל האוויר, בלא שהציבור מקבל כל תמורה.

ככל שאדם בכיר יותר במשרתו כך יכולתו לגזול את הציבור עולה ומתכפלת ומשתלשת: כך לדוגמא, ככל שאדם עצמאי יותר במשרתו ובכיר יותר, כך הוא יכול לתמרן את הוצאות העסק שלו כדי להפחית חבות במס. הכנסים הרבים אשר מקיימת לשכת עורכי הדין דווקא באילת הם דוגמא מצוינת: אם לעורך דין נשארים עודפי הכנסות בסוף שנה והוא רוצה להפחית את החבות במס, בכדי שחס וחלילה המיסוי הזה לא יזרום לאותם 'פרזיטים', הוא ירשם ל"השתלמויות" באילת או ברמת הגולן. מהן אותן "השתלמויות"? שלושה ימי כיף בילוי והנאה בים ובשמש של אילת, כאשר אחת ל... ובין בריכה אחת לקוקטיל שני, על עורך הדין להופיע באיזו הרצאה משעממת על 'מגמות חדשות בדיני הנזיקין' או 'במיסוי הנדל"ן', אך ורק כדי שיוכל לסמן V על ההוצאה המוכרת.

משמע: ככל שאדם בכיר יותר בעיסוקו, כך יכולת התמרון שלו גדלה, פעמיים: פעם אחת נהי ה'מגיע לי' מתפרש בדוחושב האורווליסטי של הקפיטליזם החזירי כ"בונוס לבכירים", ובפעם השניה, כאשר הוא מתחמק מתשלום מס כאשר הוא מקיים את הפגישות העסקיות שלו במטוס פרטי בדרך להונלולו.

את השכבות המוחלשות קל להאשים בטפילות. היות ובניגוד לכל מיני בכירים במגזר הציבורי והפרטי, אשר מתחמקים ביצירתיות ובדרכים כשרות (אבל מסריחות) מתשלום מס, ואשר מושכים לעצמם משכורות עתק, אך יכולים לתמרן את התעשרותם הרחק מעין הציבור (אף אחד לא יבדוק עד כמה פגישות עסקיות בעלות של מאות שקלים אכן נחוצות), קצבאות הרעב אשר בקושי מספיקות כדי קיום, אשר נתנות לשכבות המוחלשות, נתנות תחת פיקוח הדוק: בעוד שמנהל אשר מחלק לעצמו ולמקורביו משכורות עתק בזבזניות, אינו נתון לפיקוח הציבור, העני או הנכה האומללים אשר מקבלים גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי או ממשרד הביטחון, נתונים למעקבים וחקירות באשר ליכולתם לתפקד, ולעיתים גם למבדקים משפילים (כמו מבדק יכולת ההתלבשות במוסד לביטוח לאומי).

האשמת העניים ב"טפילות" לא נוצרה אלא משום שהם יעד קל, אשר הקצבאות המופנות אליו שקופות, וצבא של עובדים סוציאלים, רופאים ופקידים מפקח על הענקתן ביסודיות כזו אשר לפעמים מבזה ומשפילה את המקבל. וזאת להבדיל ממיליארדי השקלים אשר נגזלים מקופת הציבור בידי בכירי המשק בדרכים להטוטניות של הטבות מס, תכנוני מס, משכורות עתק, אשר באין דרך לפקח עליהן - הנהנים מהן אינם מושא לביקורת.