איפה עצמאות האזרח המבקש להגן על עצמו?

אבל מעבר לשאלות המעשיות והעובדתיות, עומדת שאלה ערכית חשובה: אם יש סמכות למדינה לשלול מאזרחים אחזקה של נשק להגנה עצמית? זוהי סוגייה קלאסית של חירויות הפרט מול ריבונות המדינה. בין הגישה האמריקנית, שמעגנת בחוקה את זכותם של אזרחים לשאת נשק, לבין הגישה הבריטית, הגורסת שאין להתיר לאזרחים להחזיק כלי נשק - יש גישות ביניים, המבקשות לאזן בין עוצמת המדינה לבין עוצמת הפרט.

בהרצאות "פוליטיקה כייעוד" קובע הסוציולוג הגרמני מקס ובר, שהריבונות המדינית נמדדת במידת הבלעדיות של המדינה על אמצעי האלימות כלפי חוץ וכלפי פנים. כלומר, במונופול שלה על הצבא ועל המשטרה. האבות המייסדים של האומה האמריקנית מיסדו בחוקה את חלוקת הבלעדיות על השימוש באמצעי האלימות בין הממשל לבין האזרחים. כך מבטיח התיקון השני לחוקה האמריקנית את זכותם של האזרחים לשאת נשק ולהתאגד במיליציה אזרחית, במקביל לזכותה (או חובתה) של המדינה להחזיק בגופים חמושים לשם שמירה על הביטחון. שאר מדינות העולם החליטו אחרת ובחוקותיהן לא חלקו עם האזרחים את המונופול שלהן על השימוש באמצעים אלימים, ובוודאי שלא התירו לאזרחיהן להקים מיליציות פרטיות. אבל מדינות רבות מאוד בעולם המערבי חוקקו חוקים, המתירים לאזרחיהן מידה לא קטנה של חירות ברכישת נשק והחזקתו למטרות ספורט והגנה עצמית.

כל איסור או צמצום של זכות האזרח להחזיק נשק להגנה עצמית משמעותם אחת - הגדלת ריבונות המדינה ועוצמתה על חשבון היחיד. אין זו שאלה של בעלות על עוד מוצר צריכה או עניין ביורוקרטי גרידא. זוהי שאלה רבת משמעות, הנוגעת לריסון כוחה של המדינה ולהגבלת עוצמתה למינימום הנחוץ. גם כאן מצויה בדרך כלל חלוקה בין ליברליזם קלאסי, המבקש לשמור על זכותו של האזרח להגן על עצמו באמצעות הנשק (בעיקר כאמצעי הרתעה) מפני פושעים ועל חירותו מפני המדינה, לבין גישות קולקטיביסטיות, ובכללן סוציאליזם, פאשיזם ואטאטיזם, השוללות את זכותו של הפרט להגן על רכושו ועל נפשו בעצמו ומייחדות תפקיד זה אך ורק למדינה.

מדינת ישראל הולכת ומשתחררת מכבלי האידיאולוגיה והכלכלה הריכוזיים שאיפיינו את מרבית שנותיה ומבססת משק קפיטליסטי נמרץ, תוסס ותחרותי, המאפשר לאזרחים רבים עלייה הולכת וגדלה ברמת חייהם. מצער כי ביחסה לזכותו של האזרח הפרטי לשאת נשק ולהגן על חייו, רכושו וחירותו כשאין המדינה מסוגלת לכך - היא דווקא מתרחקת מהעקרונות הליברליים.

בניגוד לתמונה המצטיירת בכלי התקשורת, כאילו מדינת ישראל מפזרת רישיונות נשק בקלות לכל דיכפין, קשה מאוד במדינת ישראל להשיג רישיון לכלי ירייה. אדם צריך להוכיח עילה ראויה, דרגה ביטחונית מתאימה, מקצוע הכרוך בנשיאת מזומנים או חפצי ערך רבים וכדומה. נחוצות גם חוות דעת של רופא, רקע פסיכיאטרי תקין וחפות מכל עבירה פלילית. תנאים אלה מצמצמים מאוד את מספר האזרחים המורשים לשאת נשק.

ובכל זאת, ולמרות שלא רבים במדינת ישראל מחזיקים ברישיון לכלי ירייה (בדרך כלל אקדח יחיד) - לעתים קרובות עולה הטענה כי נשק רב מדי מצוי בידי האזרחים. זו נשמעת במיוחד בעקבות אירוע חריג שבו מאבטח שקיבל לרשותו נשק פולט כדור או נער מוצא אקדח, שהורה בלתי אחראי השאיר בבית, ופוגע בעצמו או בחברו. בכל פעם שמתרחש אירוע כזה, מזדרז משרד הפנים להצר עוד את צעדיהם של מחזיקי הנשק ברישיון, כדי לצמצם ככל האפשר את מספרם. הוא לא עוצר רק בכלי ירייה כמו אקדחים ורובים בעלי קליבר גדול, אלא מחיל את אותן תקנות גם על רובים ואקדחים קטני קליבר ועל רובים מופעלי אוויר המיועדים לספורט.

אין ספק שנשק בידיים בלתי אחראיות מסוכן ביותר,בהיותו חפץ בעל פוטנציאל הרס רב. מצד שני, אדם שמבקש לבצע רצח, יכול לעשות זאת כמעט בכל כלי שיבחר - יהיה זה מברג, סכין, אלה, או טרקטור. הסטטיסטיקה מלמדת שבשנים האחרונות התבצעו יותר מקרי רצח באמצעות סכין מטבח פשוטה מאשר באמצעות כלי ירייה. האם משרד הפנים הזדרז לאסור מכירה של סכינים או אחזקתם?

ובכלל, האם יש קשר בין כמות כלי הנשק ברישיון לבין שימוש פרוע ופלילי בנשק פרטי? האם מדיניות של צמצום מספר כלי הנשק הפרטיים מתאימה למצב הביטחוני של מדינת ישראל? האם צמצום כמות כלי הירייה ברישיון אומנם תביא לירידה בפשיעה?

בחינת העובדות מראה, כי מספר המקרים בהם עשו בעלי נשק פרטי ברישיון שימוש פלילי בנשקם קטן מאוד. במרבית המקרים בהם נעשה שימוש כזה, היו אלה מאבטחים בלתי מיומנים, שבאופן מפתיע הליכי הרישוי לגביהם דווקא קלים ומהירים מאוד - יותר קלים ומהירים מאלה שצריך לעבור אזרח רגיל. משום מה, כאשר מדובר בחברת שמירה קבלנית, המבקשת לספק כלי ירייה למאבטחים שהיא שוכרת, ההליכים קלים ומהירים, ואמות המידה הרבה פחות מחמירות מאלה שבהן נמדד אזרח מן השורה המבקש לרכוש נשק. יתר על כן, הכשרתם של המאבטחים חלקית ומיומנותם בתפעול הנשק ובאבטחתו - נמוכה. לאחרונה קבע ראש ענף אבטחה במשטרת ישראל, תנ"צ מאיר בן-ישי, כי לאור הכשרתם הבלתי מספקת של המאבטחים - "רמת האבטחה בישראל מתחת לאדמה". הקצין אף שקל להמליץ עקב כך לאזרחים להימנע מלהגיע למרכזי קניות מסוימים.

אין להתעלם מן המציאות הביטחונית הקשה שבה אנו מצויים. בכל רגע ובכל מקום עלול מחבל להתנפל על אזרח יהודי כדי לרצחו נפש. ברור שאי-אפשר להציב חייל או שוטר בכל מקום ומקום, אולם הימצאות נשק פרטי בידיהם של אנשים מיומנים ומוסמכים עשויה להוות פתרון משלים לכוחות הביטחון. ולראייה, מספר בלתי מבוטל של פיגועי טרור בשנים האחרונות נבלם על-ידי אזרחים, שעשו שימוש נכון ומיומן בנשק הפרטי שניתן להם. הדרך שבה הסתיימו שלושת פיגועי הטרקטור בירושלים וכן הרצח בישיבת "מרכז הרב" בעיר, היא דוגמה לכך.

אין להתעלם גם מרמת הפשיעה הגבוהה בישראל ומאוזלת ידה של המשטרה בשמירה על ביטחון האזרחים. אין זה סוד, כי שכונות שלמות ואזורים שלמים בארץ אינם מוגנים דיים על-ידי המשטרה. תושבי הנגב והגליל, למשל, מורגלים זה שנים להפרות חוק פרועות באזוריהם: גניבות של כלי רכב וציוד חקלאי, גביית דמי חסות מבעלי עסקים או סתם נהיגה פרועה ומסכנת חיים על הכבישים. הפרות חוק אלו מתרחשות מתחת לאפה של המשטרה, אשר בדרך כלל אינה עושה דבר כדי למנוע אותן ולהגן על האזרחים שומרי החוק. אין להסיק מן הדברים, כי תופעה זו מצדיקה את נטילת החוק לידיים במקום המשטרה, אבל במקרים קיצוניים יש חשיבות להימצאות נשק להגנה עצמית בידי אזרחים, כאשר המשטרה אינה נמצאת במקום כדי להגן עליהם.

וכי מה אמור לעשות אזרח שומר חוק, המגלה באישון לילה כי פורצים חדרו לביתו - האם עליו ליטול את הסיכון שהם יחוסו על חייו ועל חיי בני ביתו ויסתפקו רק בלקיחת רכושו? האם עליו להניח כי אלו לא ינסו, כבדרך אגב, לאנוס את בתו או את אשתו? אילו אמצעים עומדים לרשותם של אזרחים המתגוררים במקומות שאותם אין המשטרה נוהגת לפקוד? האם עליהם להפקיר את חייהם, את שלומם ואת רכושם לידי פושעים חסרי מצפון? איזה כלי הגנה עומד לרשותה של אשה המתגוררת בגפה, המגלה באישון לילה כי אדם זר חדר לדירתה כדי לאנוס או לרצוח אותה? האם לא הגיוני לאפשר לאנשים כאלו, לפחות למי מהם שמעוניין בכך, להצטייד בכלי נשק להגנה עצמית? האם הימצאות נשק בידי אזרחים אלו לא תהווה הרתעה?

באשר לטענה כי יש קשר בין כמות כלי הנשק המוחזקים ברישיון בידי אזרחים לבין רמת הפשיעה, די לבחון את רמת הפשיעה במספר מדינות המקלות יותר באחזקת נשק פרטי מאשר מדינת ישראל. קנדה, למשל, מתאפיינת ברמת פשיעה נמוכה, למרות מדיניות מתירנית של אחזקת נשק פרטי, הדומה לזו הנהוגה בארה"ב. ברבות ממדינות אירופה רמת הפשיעה נמוכה הרבה יותר מאשר בישראל, ובכל זאת הן מאפשרות לאזרחים שומרי חוק רבים להחזיק בנשק פרטי. דווקא בבריטניה, בה נאספו כל כלי הירייה על-ידי השלטונות, ואזרח כמעט שאינו יכול לקבל רישיון להחזקת כלי ירייה, חלה עלייה בפשיעה החמורה, שכן כמוּת כלי הנשק ללא רישיון שבידי הפושעים לא פחתה במקביל, וכך נתנה להם מדיניות זו יתרון על פני האזרחים שומרי החוק.

נכון שבארה"ב, שבה מוחזק נשק רב בידי אזרחים, רמה הפשיעה גבוהה ויש שימוש רב בכלי ירייה, אך יש לזכור, כי גם אם את הכותרות הגדולות עושים מקרים של ירי המוני באמצעות כלי נשק ברישיון, מרבית מקרי הפשיעה בהם מעורבים כלי ירייה מתבצעים בנשק בלתי חוקי, כלומר על-ידי עבריינים ולא על-ידי אזרחים שרכשו נשק וקיבלו רישיון כחוק. אחד הלקחים שנלמדו מאירועי הטבח ההמוני במוסדות הלימוד (דוגמת קולומביין) הוא דווקא הצורך לצייד מורים בנשק להגנה עצמית, כדי לאפשר להם לעצור את התוקפים בטרם החלו במסע הרצח שלהם.