הרצל - קריאה חדשה

מנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל עולה בבירור כי הרצל שואף לחולל בהיסטוריה של העם היהודי לא שינוי, מוטציה, אלא המשכיות ששורשיה נטועים בעבר. אחרי שהכריז: "אנו, אם אפשר לומר, שָבנו הביתה", הוא מוסיף מיד: "מקבלים אותנו בבית הישן בסבר פנים יפות, באשר גלוי וידוע כי רחוקה מאיתנו כל כוונת זדון של חילול הקודש". באופן מוזר ובלתי מובן, הצהרת הכוונות הזאת של הרצל לא מנעה במהלך השנים ניסיונות להוכיח שבמהותו, המיזם ההרצלייני נוגע למדינה חפה מכל ייחודיות יהודית. אפילו הכותרת של ספר התוכנית של הרצל, מדינת היהודים, Der Judenstaat, מגלָה, לפי טענות אלה, את כוונות מחברו. נכון שהפירוש המדויק של המילה Judenstaat הוא "מדינת היהודים" ולא "מדינה יהודית". בישראל במיוחד ניסו אישים מן העולם הפוליטי והאקדמי לתת על בסיס ההבחנה הלשונית הזאת פרשנות אותנטית כביכול לכוונותיו של הרצל. שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, הכריזה לפני שנים אחדות: "אני לא מקבלת את רעיון המדינה היהודית. היא 'מדינת היהודים' אם אנחנו מדייקים. הרצל כתב את הספר מדינת היהודים". ועמוס עוז מחרה מחזיק אחריה: "ספרו של הרצל נקרא מדינת היהודים ולא 'המדינה היהודית': מדינה אינה יכולה להיות יהודית, כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודיים".

ראינו לעיל מה חשב הרצל על משמיצי ה-Judenstaat, אלה שלא הכירו את הספר אלא רק את כותרתו! למעלה ממאה שנה אחר כך, כשקוראים את חוות דעתם של הפרשנים ה"נאמנים" האלה של מדינת היהודים, נדמה שההערה של הרצל בעניין ספרו לא איבדה ולו קורטוב מטעמה. יחד עם זאת, קריאה מהירה, ובמיוחד סלקטיבית, של יצירת הרצל יכולה ליצור אי-הבנות מסוימות, ולפעמים היא מעלה איזו עמימות באוצר המילים הנוגע לגישתו של הרצל, הן כלפי העם היהודי והן כלפי טבעה של הציונות. הכותרת Judenstaat היא המחשה מובהקת לערפול הזה.

בספרו מדינה יהודית: המאבק על נפשה של מדינת ישראל, חשף יורם חזוני את האידיאולוגיות-מלכתחילה המסתתרות מאחורי תרגומה של כותרת הספר. בעברית, וכבר מאז התרגום הראשון, שראה אור ב-1896, המילה Judenstaat מתורגמת בעקביות כ"מדינת היהודים". באנגלית ובצרפתית מופיעים התרגומים The Jewish State ו- L'État juif(כלומר, "המדינה היהודית"). אלה המילים המשמשות בדרך כלל גם בעיתונות האנגלוסקסית והפרנקופונית כשמדובר במדינת ישראל דהיום.

בשונה מן האנגלית ומן הצרפתית, בגרמנית יש למילה Judenstaat צלצול פחות מסורבל מאשר למקבילה Jüdische Staat. יחד עם זאת, ההבדל בין שני הביטויים אינו מתמצה בהבחנה סגנונית דקה. היו חוקרים, המשפטן קלוד קליין למשל, שדימו לראות בנוסח שבחר הרצל ביטוי לאידיאולוגיה: "האם המיזם שלו נוגע למדינה יהודית, כלומר, מדינה שניכרת בתרבות יהודית, בערכים מיוחדים [...] או למדינת היהודים, שבה היהודים הם רוב, והם מקימים מדינה כמו האחרים"? בעיני קליין, שתירגם את הספר לצרפתית, אין מקום לספק בין מדינת היהודים לבין המדינה היהודית. ברור לו שהרצל היה בוודאי בוחר באפשרות הראשונה: המדינה שעליה חלם משוללת כל ייחודיות יהודית, ואת הרבנים יהיה צריך לתחום בבתי הכנסת שלהם. אין אפוא פלא שתרגומו של קליין ל-Judenstaat, שראה אור בפריז ב-1990, לא נקרא המדינה היהודית, L'Etat juif כבכל המהדורות הצרפתיות שהתפרסמו עד אז, אלא מדינת היהודים L'Etat des juifs. באופן דומה מעיר גם ז'ינייבסקי בהקדמתו לאלטנוילנד שפירוש המילה Judenstaat בגרמנית אינו המדינה היהודית, כמו בגִרסה הצרפתית, אלא מדינת היהודים, והוא מציין כי "ההבדל, כפי שנראה, הוא בעל חשיבות". הוא סבור שההבדל הזה מוצא את ביטויו המלא באלטנוילנד, כי המדינה שהרצל מתאר שם כמעט אינה יהודית. בעיני ז'ינייבסקי זו הוכחה לכך שאת ה-Judenstaat יש להבין כפשוטו, במשמעותו המילולית, כלומר – כמדינת היהודים ולא כמדינה יהודית.

אלא שהרצל, שבילה ארבע שנים בצרפת, שלט יפה בגוונים הדקים של הצרפתית, כפי שעולה בבירור מיומנו, כמו ממכתביו. ומסתבר שהוא עצמו אישר את כותרת התרגום הצרפתי הראשון של Der Judenstaat :L'État juif ולא L'État des Juifs (המדינה היהודית ולא מדינת היהודים), כמו בגרמנית. וכך גם בתרגום האנגלי הראשון, A Jewish State ולא The Jews' State. המהדורה היידית הראשונה הופיעה גם היא בחייו של הרצל, ונקראה די יידישע מדינה, כלומר – המדינה היהודית, שוב. אין שום ספק שגם במקרה זה, הרצל בוודאי היה מסוגל להבחין בין שני הנסחים, והוא אישר את כותרת המהדורה היידית הראשונה. ספק אם קליין קרא את הנאום שנשא הרצל ב-7 בנובמבר 1896, רק חודשים אחדים אחרי הופעתו של ה-Judenstaat, נאום שבו פנה אל האגודה הכללית של יהודי אוסטריה והכריז בהומור: "אחדים מכם בוודאי שמעו שאני רוצה לייסד את המדינה היהודית, והם באו לכאן בשביל לראות את האדם המוזר והמצחיק שיש בדעתו להתחיל מפעל שבכל אופן הוא כל כך בלתי רגיל, ולפחות לא היה כמותו במשך זמן רב". נשים לב שבנאומו זה, הרצל אינו אומר Judenstaat אלא Jüdischen Staat, והא ראיה שהמילים "יהודי" (כתואר-השם) ו"יהודים" (כשם-עצם) משמשים במינוח ההרצלייני כחלופות שקולות לחלוטין. שלושה חודשים קודם לכן, בנאום שכבר נזכר לעיל, הנאום שנשא בפני מועדון המכבים, הרצל מדבר בלא שום הבחנה על Judenstaatsidee ועל de Jüdische Staats gedanke (רעיון מדינת היהודים והמחשבה על מדינה יהודית) וכן על Jüdische Vaterland (מולדת יהודית).

מדינת היהודים הופיע בעברית ב-1896, והמתרגם, מיכאל ברקוביץ, שביקש להישאר נאמן לגמרי לטקסט המקורי, קרא לו בשם זה, שהוא תרגום מילולי של הכותרת הגרמנית. נדמה שברקוביץ גילה נאמנות מוגזמת, ללשון הטקסט ולא לרוחו, והגיע עד כדי התנגדות לתיקונים שדרש המחבר עצמו! אכן, הרצל דחה את רעיון השימוש בעברית כשפתה הלאומית של המדינה העתידית, בטענה ש"מי מאיתנו יודע עברית במידה שמספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס-רכבת?", אך בתוך זמן קצר עמד על טעותו וביקש מברקוביץ להשמיט את הקטע העוסק בסוגייה זו. אלא שהאחרון סירב, פשוט כך, והסתפק בהוספת הערה, שבה נאמר כי המחבר (הרצל) שינה בינתיים את דעתו. וכך קרה שהכותרת מדינת היהודים, אינה מותירה מקום לפרשנויות אידיאולוגיות, מה גם שברקוביץ עצמו השתמש בתרגום שלו בַּצירוף "מדינה יהודית". זאת ועוד: בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל המונח "מדינה יהודית" מופיע לא פחות מחמש פעמים כצירוף נרדף ל"מדינת ישראל", ואילו הצירוף "מדינת היהודים" אינו מופיע במגילה אפילו פעם אחת.

אבל הציבור הלא-יהודי לא טעה במניעים העמוקים של הרצל ובמשמעות שנכון לייחס לקונגרס הציוני הראשון. אין זה מקרה שבמכתב הארוך שמפנה הארכי-דוכס מבאדן לאחיינו, קיסר גרמניה, ב-28 ביולי 1898, ערב יציאתו של האחרון לפלסטינה ולפני הקונגרס הציוני השני, חולק הארכי-דוכס עם הקיסר את רשמי פגישתו הראשונה עם הרצל ומדבר איתו על "התנועה המעניינת הזאת... ועל המלאכה השקדנית שנעשית לקראת הקמתה של מדינה יהודית (israelitische)". כך שמנקודת ראותו, מדינת היהודים שהרצל שלח לו עוסק בהחלט ב"מדינה יהודית". שבוע אחרי הקונגרס הציוני של באזל חלק אמיל ברז'רא (Berjerat), עיתונאי של יומון פריזאי מאותם ימים, את הגיגיו עם קוראיו בעיתון Le Journal: "מי שהגה את רעיון הקנייה מחדש של ירושלים במטרה להקים בה מחדש, למען דת-משה המעשית, את מקדש שלמה, הוא יהודי מן הסוג שאני מעריך – עמיתנו הד"ר הרצל, איש הנויה פראייה פרסה. ובכן, בנייתו מחדש של מקדש המקדשים היא אחת מאמונות הדת הזאת, ואם איני טועה, חלק מנבואותיה, כמוה כנטילה מחדש של ירושלים לנצח נצחים. שוב איני שולט היטב בכתבי הקודש... אבל נדמה לי שנאמר שם באיזה מקום שעַם האלוהים יחזור לעיר הקודש שלו ויתיישב בה לתמיד. ומכיוון שהנבואה הזאת נכתבה בעברית, יהיה זה הגיוני, אם לא למעלה מזה, שהיהודים יְיַחסו את התועלת הזאת לעצמם. ומכאן נובע הקונגרס הציוני של באזל". הגיגיו של ברז'רא כוּונו באותה תקופה אל היהודים האדוקים, שהוכו עיוורון כדי כך, שלא זיהו עד כמה הציונות של הרצל תואמת את משמעות ההיסטוריה היהודית. מה היה ברז'רא אומר היום על אנשי האקדמיה והרבנים האורתודוקסים שאמנם חיים בתוך החלום הזה שהתגשם, אך מתכחשים למשמעות שהרצל עצמו נתן לחזונו? השיקולים הלשוניים שמעלים אחדים והפירוש השגוי והמתמשך לַמשפט על הרבנים שיש להחזיק כביכול בתוך בתי הכנסת נראים מגמתיים בהחלט, ונדמה שנועדו להצדיק את התפיסה של מדינה שתהיה "ככל המדינות האחרות", "כמעט לא יהודית". והרי ההיפך הוא הנכון: רעיון המדינה הקוסמופוליטית עומד בסתירה לדרישת הזהות היהודית העוברת כחוט השני בכל כתבי הרצל. דוד וולפסון, יורשו של הרצל בראשות ההסתדרות הציונית, ראה עצמו כמגן על רעיונו של קודמו ועל כבודו. שום דבר לא הכעיס אותו יותר מאשר "הניסיונות לעשות שימוש בהרצל כדי להרוס את הרצל!"