ביקורו המשולש של בנדיקטוס ה-16

אורחנו הנכבד - Joseph Alois Ratzinger - שהיה ב-19.4.2005 לאפיפיור ה-265 של הכנסייה הקתולית, בחר לשאת את השם בנדיקטוס, המבורך, ה-16. בנאומו הראשון לבאי רחבת סנאט פטרוס ברומא הסביר כי בחר בשם הזה מפני הכבוד שהוא רוחש לאפיפיור Battista della Chiesa, בנדיקטוס ה-15 שהיה בימי מלחמת העולם הראשונה מגדולי הפעילים למען השלום, ועשה כל שלאל ידו כדי לרסן בכוחות הרוח של הכנסייה את כוחות הפלדה והאש של הניצים.

הבחירה בשם האיש הנערץ מעידה עליו על הקרדינל רצינגר כי ראה בבנדיקטוס ה-15 מורה דרך, אידיאל, סמל לשאיפותיו הוא, אולם היא מעידה גם כנראה על יותר מזה. עידן שאנו חיים בו נראה כעידן של שלום ושל רוווחה ושל קידמה, אבל באמת מתנהלת בו מלחמת עולם שלישית. היא אינה דומה לא למלחמת החפירות הנוראה שגבתה חייהם של עשרות מיליוני עלמי המעצמות, ולא למחנות הבליץ והשמדות מתוכננות ויזומות של המונים על דתם או על אמונותיהם ולא לפטריות הירושימה ונגסקי. היא אחרת. היא מלחמה של קונפליקטים המסרבים להיפתר ומחיר הדם שהם מקיזים אינו מרתיע איש. היא מלחמות של טרור המונע בדלק הלהט הדתי והאתני והעלבון של קרבנות הניצול הקולוניאלי ושל אסירי השיטה הקפיטליסטית החבושים בכלא העוני והמגיפות שיש להן מרפא ואין להן מימון. קיאסה ביקש לשכך את נוראות מלחמת העולם הראשונה בהציעו את הוותיקן כמתווך ניטראלי. הוא נכשל בכך. העולם רצה אז ניטרליות ובלבד שהיא לטובת אחד הצדדים. בנדיקטוס ה-16 מבקש להציל את העולם בהציעו עצמו, לא את הוותיקן, כמפייס הגדול של העולם הנתון במלחמת העולם השלישית.

אין השאיפה הזאת המניע האחד והבלבדי של ביקורו בארץ הקודש המסוכסכת. אבל זה אחד מן המניעים המרכזיים. אסור לטעות בכך. הוא בשליחות של פיוס בירדן. מעל הר נבו הוא מתבונן בארץ הקרועה בין שאיפות הלאום הפלשתיני לבין השבועה הישראלית לקיים בארץ ישראל את ביתו הלאומי של העם היהודי. הוא מחפש את הצדק האפשרי שירגיע את הסכסוך ויפסיק לייצא לעולם את הטרור הנראה כהולם את הנטייה של האיסלאם לדבריו לאלימות. הוא הצטער על הציטוט הזה שהסעיר את המוסלמים של היום. אפשר גם לא התכוון לכך. כמפייס שכח לרגע כי כשם שבימי 1918-1914 אהבו ניטראליות רק אם נטתה לצד אחד אוהבים את הפיוס במאה ה-21 רק אם היא מרצה את הניצים האלימים ומפייסת את קרבנותיהם. מכל מקום, נקבל את האורח בכבוד על הדבקות שלו בפיוס עולמי. לא נשכח לרגע את תמימותו, אבל לא נטיל עליו את אשמתה.

הוא בא לכאן גם כראש מדינה, מדינה זעירה אך לא חלשה כפי שסטלין, רודן הפלדה והגולגים, שמדד כוח על-פי מספר הדיוויזיות ביקש להתחמק לראות. למדינת הוותיקן יש אינטרסים, במעמד, ברכוש, בהיתרים מועדפים מכח היותה מדינת דת עולמית אדירת פריסה. כראש מדינה ימצא בישראל את משרד החוץ ואת משרד המשפטים וכמובן את לשכת ראש הממשלה שיאזינו ויישאו ויתנו וירצו להבטיח ככל האפשר כי היחסים המדיניים הטובים עם הוותיקן ירבו טובה עם ישראל.

אבל הוא בא גם כראש כנסייה. הוא יורשו של פטרוס, הבכיר בשליחי ישוע הנוצרי שנבחר על-פי המסורת הקתולית להיות ממלא מקומו של אדונו עלי אדמות. הבישוף של רומא, האפיפיור, הוא יורשו של פטרוס. הוא ממלא המקום. הוא עומד בראש הפירמידה ההיררכית של הכנסייה. לעניין זה לא ימצא בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם סמכות דתית מקבילה. היהדות אינה כנסייה. אין מי שעומד בראשה. היא איננה סובלת דוגמות ואין מי שמקדש אותן בחסות אי האפשרות לטעות בהן כלל. היא איננה תיאולוגיה. היהדות היא קהילייה של דורות על גבי דורות הדבקה בתורתה על-פי מה שחירות הדיון ההלכי והעיוני יוצרת באורח הדמוקרטי ביותר. היא אומרת 'לא בשמים היא'. היא אומרת 'אחרי רבים להטות'. אין, לא היה, ולא יהיה מי שיתייצב כממלא-מקום אלוקי האבות חלילה מול ממלא-מקום אלוקי הבן. אין מקום, אין בעצם אפשרות שיהיה מקום בביקור זה או לפניו או אחריו למעין משא-ומתן בין דתי בין היהדות לבין הנצרות. כל איש וכל אישה בישראל ממונים לקבוע עמדתם כלפי הכנסייה ולעשות חשבונם עימה.

הביקור הזה הוא על כן ביקור בו נקבל את האורח רם המעלה וגדול ההשפעה במיטב מסורת הכנסת האורחים. המדינה תעשה את כל המוטל עליה ליצור את המסגרת היאה והנאה, היעילה והמקצועית כדי לשוות לו את האיכות הגבוהה ביותר האפשרית. בנדיקטוס ה-16 כראש מדינה ימצא ראשי מדינה שיכבדוהו עד למאוד. אך כמפייס עולמי נכונו לו גם אכזבות. המועמדים לפיוס לא יצאו מגדרם כדי לפייסו. הם יזכירו לו את הכנסייה. הם יזכירו לו את פיוס ה-12. הם יזכירו לו את האיוולת של התרת נידויו של בישוף מכחיש שואה לחיק הכנסייה כאילו לא עווה ולא פשע. הם ישכחו לו שהצטער. אחרים יזכירו לו את מה שאמר על האיסלאם ועל נביאו. לא יהיה לו קל. בוודאי לא לו, כי הוא ניסה.

וכראש כנסייה, לא ימצא מי שיעמוד בראש היהדות כדי להידבר עמו. אין דבר כזה. גם אם יש בכל מקום וגם בישראל יהודים טובים המדמים לנפשם כי זה אפשרי, זה היה בלתי אפשרי, וזה נשאר בלתי אפשרי, וכן זה יהיה תמיד.

העול הגדול של הצלחת הביקור מוטל על המדינה. היא היחידה הצריכה, היחידה היכולה.