הגיעה העת לצעוק: עד כאן! כדי לזעזע כל אלו שעשו יד אחת, כדי להפוך את מערכת ההוצאה-לפועל שליד בתי-המשפט, למערכת "ההוצאה-להורג"; ואלו שחברו כדי להפריט (ללא הסכמת המחוקק) גביית "חובות" לרשויות המקומיות (הליך הנקרא: גבייה מינהלית), ובכך איפשרו לחלוב מהפרט פי ארבעה ויותר מהחוב האמיתי, כאשר עיקר הכסף, זורם לכיסי גובים פרטיים (ולמרבה הצער, הליך זה נתמך כיום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה).
יש להבהיר: מלחמתי להגנת חייבים בהוצל"פ, והגנת אזרחים שלא שילמו דוחות חניה - לא נועדה לאפשר התחמקות מתשלום חוב אמיתי, אלא סירוב לאפשר ל"בעלי חוב", לנצל את "השיטה", כדי לגזול כסף (ענק) מהפרט, בדרך של הצגת "הגזל" כחלק מהחוב, וכפייה לשלמו! (או - שייאסר, רכושו יעוקל, וחשבונו בבנק ייחסם).
במילים פשוטות, כדי לגבות מהציבור כסף רב ומייד, יצרו שיטות גבייה שעוקפות את בתי-המשפט ואת כללי הצדק הטבעי, וגם מכים את החייב בגביית יתר ענקית!
על-פי תגובות למאמריי הקודמים בעניין זה, יש אנשים הסבורים כי אם ננקטו הליכי הוצל"פ נגד פלוני, ואם גובים מטעם עירייה מסוימת סרו לביתו של אלמוני - אזי "ברור כשמש" כי לפנינו חוב, ולכן ראוי לגבותו.
אולם, הציבור הוזן במצג שווא: אין לפנינו חוב אמיתי, אלא חיוב המוכפל עד פי ארבעה מהחוב הנכון - וזה נעשה בחסות "החוק", ומנגד - מערכת המשפט שותקת ואינה מאפשרת לאזרח להוכיח את הגזלה, אלא אם הפרט עותר לבג"צ "הקטן" (בית המשפט מחוזי), או מערער ומפקיד ערבות בנקאית.
במאמר זה, לא אתייחס למקרים פרטניים, אלא אציג כיצד "השיטה" פועלת ויצרה "צדק של סדום"; ואם המצב לא ישונה לאלתר - סוף סדום יהיה גם כעת.
מערכת "ההוצאה-לפועל"
א. על-פי חוק ההוצאה לפועל - אדם המבקש לממש שיק, פס"ד, שטר וכד', מוגדר - "הזוכה", ומנגד קיים: "החייב".
כאשר זוכה פותח תיק הוצל"פ, פקידי לשכת הוצל"פ (ובראשם ראש ההוצל"פ, שהנו תפקיד שיפוטי), אמורים לבדוק אם החוב הנדרש הנו החוב הנכון; אולם, אין בדיקה ותיק נפתח על-סמך בקשת זוכה!
ב. אם הזוכה הנו אדם או גוף עסקי, מחשב ההוצל"פ מחייב את החייב בריבית על-פי החוק (אמור להיות: הצמדה + 4% ריבית שנתית); אולם זוכה שהנו בנק, "זוכה" בטבלת חיוב מיוחדת, וכאן אמור לחייב את החייב בריבית שנקבעה בהסכם הלוואה שהופר!
בפועל, ב"כ בנקים, שותלים ריבית גבוהה מהמותר (ולעיתים עד פי שניים!).
ג. על-פי פס"ד שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ע. בנימיני) ב-ת.א. 8232/03, כאשר "חוב" של לקוח נגבה באמצעות לשכת הוצל"פ, אסור לחייב את ח-ן הלקוח בבנק, בהוצאות משפטיות וכד', ורק הוצאות שנקבעו על-ידי ראש ההוצל"פ - מוכרות ומחייבות, במסגרת תיק ההוצל"פ בלבד!
למרות זאת, בתיקי הוצל"פ שבטיפולי, בנק המזרחי התעלם מפסה"ד, ומחייב את ח-ן החייב בבנק, בדמי הוצאות, וכטוב בעיניו!
ד. על-פי חוק ההוצל"פ, "הזוכה" חייב לדווח ללשכת הוצל"פ, תוך שבעה ימים, על קבלת כספים ישירות מאת החייב! (כדי לעדכן את יתרת החוב).
אולם, בכל תיקי ההוצל"פ שאני מייצג חייבים, אף בנק לא דיווח במועד, ובחלק - לא דווח כלל, והתוצאה קפקאית: חוב תופח על-פי ריבית לא חוקית, וכאשר נעשה דיווח על תשלום, פקידי ההוצל"פ מזכים את ח-ן החייב, לפי ריבית חוקית בלבד! (והפער הנו מאות אחוזים!)
משמע, "כדאי" לבנק שלא לדווח על קבלת כספים, או לדווח אחר שנים, שכן בכך הבנק שילש וריבע את חוב החייב.
ה. באחד התיקים אני מייצג חייבת, שהינה גרושה, אם ל-6 ילדים, החייבת לבנק מזרחי-טפחות פיגור בהחזר הלוואה (עקב גירושיה, ואלימות מצד בעלה לשעבר, חדלה לשלם).
ב"כ הבנק מונה לכונס על אחת משתי דירותיה, שנמכרה תמורת 280,000 ש"ח, אולם דיווח על הכספים - לא נעשה, ואח"כ תיק ההוצל"פ נסגר, מבלי שהחייבת יודעת היכן הכסף ומהי יתרת חובה לבנק!
ו. בכל תיקי ההוצל"פ שבהם אני מטפל, כל ראשי לשכות הוצל"פ סירבו לבדוק את חיובי הריבית של החייבים, וסירבו לאזן את ח-ן החייב, בגין כספים ששילם ישירות לזוכה, על-פי גובה הריבית שחויבו; וכאשר חייב ערער על כך, הוא נדרש על-ידי ערכאת הערעור (בית המשפט מחוזי), להפקיד ערבות בנקאית, כתנאי לשמיעת הערעור (כיום בין 10,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח, ללא קשר לגובה "החוב")! דהיינו, הזוכה פעל בניגוד לחוק, אך החייב נדרש לשלם כסף כדי להוכיח כי גנבו את כספו, למרות שהדבר משתקף בבירור במחשב ההוצל"פ!
לזה אני קורא: "דין סדום".
גבייה מינהלית
א. ראשי הרשויות המקומיות החליטו כי הם "רשאים" לגבות חובות של ארנונה, דוחות חניה וקנסות, שלא באמצעות בתי המשפט ואח"כ לשכות הוצל"פ, אלא מכוח צו שהוצא בזמנו על-ידי שר האוצר, אך מעולם לא אושר על-ידי הכנסת!
על-פי פרשנותם לצו זה, הם רשאים להטיל עיקול על כספים של "חייבים", לפרוץ לבתיהם ולעקל את רכושם.
התוצאה: בגין דוח חניה בסך 100 ש"ח, הנהג נדרש לשלם כ-500 ש"ח! (שכן, ראשי הרשויות חוששים לשלוח עובדי הרשות לבתי חייבים, לכן שכרו גובים פרטיים, ואלו דורשים תשלום בסך כ-400 ש"ח, בגין "ביקור" בבית חייב).
הרשויות אינן מסתפקות בפריצה לבית חייב, ובמקביל הן מטילות עיקולים על ח-ן של אנשים בבנקים, וכעת הפרט מוצא עצמו בין הפטיש לסדן!
ב. למרות שלפנינו עיקול לא חוקי, הבנקים משתפים פעולה כאילו שלפניהם החלטה שיפוטית, וחוסמים כל סכום שנדרש! (דהיינו, הרשות יכולה לעקל כל סכום, אם זה מוגדר על ידה - "כחוב")!
וכך התושב מוצא עצמו מוקף בגדר תיל, וכדי להסיר רוע הגזירה, עליו לעתור לבג"צ "הקטן" (ביהמ"ש לעניינים מינהליים) תמורת אגרת משפט בסך של 2,600 ש"ח, ולשכור שירותי עו"ד! כמה אנשים ירצו להתגונן בדרך זו? - בודדים, וכך הרשויות המקומיות ממלאות את קופותיהן! (ליצור עוד משרות, ולשלם משכורות גבוהות לפקידים הבכירים).
סיכום
פניתי לכל ח"כ, אך רק שניים הגיבו; פניתי לשר המשפטים (הקודם והנוכחי) אך הנוכחי "מגלגל" אותי למנהל בתי המשפט; האחרון השיב לי כי האופן שבו פועלת לשכת הוצל"פ הינו חוקי; קרי - בהתאם לתיקון מס' 29 לחוק ההוצל"פ; ואני טוען (וכך גם השבתי): הפרשנות של הנהלת בתי-המשפט לתיקון 29 זה נוגד את כללי הצדק הטבעי, וגרמה לראשי ההוצל"פ לפעול כמו רובוטים ולהתעלם מזכויות בסיסיות של חייבים.
עתרתי לבג"צ (3248/09), אך כאן השופטים התחמקו מדיון ענייני ושלחו את העותרים "לכל הרוחות"; ביקשתי דיון נוסף בפסה"ד, אך ביהמ"ש העליון מתנה זאת בתשלום אגרה והפקדת ערבות בנקאית.
היותר "מדהים" במה שתואר, שלפנינו הפרטת ענק של השלטון, מבלי שהכנסת אישרה זאת כחוק; והפיכת בעלי החוב (בנקים, רשויות מקומיות) לתובע ושופט יחדיו! שכן בלשכות ההוצל"פ, מאפשרים לזוכה לעשות ככל העולה כל רוחו, ואילו בגבייה מינהלית נותנים לרשות המקומית "רישיון" לגבות כל סכום שהוא!
לפנינו התנהלות שלטונית נוסח סדום ומערכת משפט המאפשרת "דין סדום", והסוף של סדום ידוע לכל, וכך יהיה גם בישראל!
מעולם לא דמיינתי כי אזרחי המדינה יהפכו לעכברים החיים במלכודת ענק; ותמיד התנגדתי לפנייה של אזרחים לאו"ם, אך לנוכח תמונת המצב, אשקול פנייה למזכיר האו"ם להטיל סנקציות אזרחיות על ממשלת ישראל, שכן במעשים שתיארתי יש פגיעה רבתי במגילת זכויות האזרח של האו"ם.
הפגיעה כה ענקית, וכך אמורה להיות גם הסנקציה. מאחר שלראשי השלטון אצלנו לא אכפת מהאזרח הקטן, אזי מדוע שלנו יהא אכפת מגורלם?. אני יודע כי במדינות ערב, סין, אפריקה ועוד, יש פגיעות ענק, אך ממשלות ישראל התיימרו במשך שנים לכלול את ישראל בין המדינות הנאורות, ומאחר שזה רחוק מן האמת, אזי אין סיבה כי השקר הזה לא יתנפץ.
