כשהיינו קטנים גרנו ב"שכונה". גם כשהתבגרנו המשכנו להתגורר בשכונה, אלא שכעת מכנים אותה בשם אחר: חברה, בועה, מקום עבודה ועוד כל מיני מילים נרדפות. בפועל, זה אותו הדבר.
בכל שכונה בעולמנו הגלובלי, מתפתח מנהג מקומי שכולם מכירים ומתחשבים בו. המנהג מבוסס על "טיפוסים" עם תבניות התנהגות קבועות שכולם מודעים להן.
בגלריית הטיפוסים בכל שכונה ידוע מיהו הסנוב המקומי, הטרדן המקומי, הזעמן המצוי. מיהו הטיפוס שאוהב סדר עד לרמת מוזרות ולצידו הרשלן להכעיס. בעולם השכונתי היה וישנו גם העצבני המקומי. זה שעצביו רופפים, עיניו טרוטות מחוסר שינה. תנועותיו חדות ומהירות, וכל דקה נתונה הוא משוכנע שמישהו עומד לתקוף אותו או לעלוב בו. כולם חייבים לו על חשבון כבוד (שלא נתנו לו), עלבונות עליו ועל בני משפחתו (שנאמרו מאחורי הגב), וזכויות רבות (שהיה צריך לקבל אבל קופח). לתחושות של העצבני אין כל קשר עם העובדות. הוא משוכנע שמה שהוא חש הן העובדות. זוהי האמת הצרופה האישית שלו. אם צריך, הוא גם משכתב את ההיסטוריה וממציא בהבל פה מסמכים, תאריכים כלליים ועובדות שמצויות רק בדמיונו. הרעיון הוא שאם אתה אומר מאה פעמים את אותו נתון, הוא הופך לנכון.
אנשים חיבבו את העצבני המקומי. הוא סיפק לחלק מהאוכלוסיה את הבידור המקומי. הרצון לצפות בהתנהגות חריגה של אחרים קיים משחר ההיסטוריה. וכל עוד זעמו של העצבני לא התמקד בהם, הם שמחו לעמוד במעגל הצופים, לעיתים גם המעודדים. העצבני נהג לטפח את תכונות היסוד שלו. הוא היה אלים, פנאטי ומשתולל ותמיד היה לו צורך בקהל מעריצים שיצפה בהתלהטות שלו וימתין להתפרצות. לעיתים, זה הפך למועדון מעריצים שליווה אותו כאשר ניכר היה סימן לתחילת ההתלהטות. אצל העצבני, חשוב מאד להבדיל בין שלב ההתלהטות (שתמיד יצר עניין) לשלב ההתפרצות (המפחיד) שבדרך כלל לא הגיע.
העצבני אהב לטפח את מועדון המעריצים שלו. הוא למד לדעת ששלב ההתלהטות חייב להיות ארוך ומדורג. אסור לבצע התפרצות מהירה. ראשית, משום שהתגובה הכוחנית להתפרצות עלולה להיות חזקה ממנו ואז הלך לאבדון כל המועדון וכל המוניטין. ושנית, משום שאורך התענוג היה כאורך ההתלהטות. משחק מקדים.
לעצבני הממוסד, יש גם בדרך כלל שני נושאי כלים קבועים שאחד מהם לפחות משוטט סביב לו עם שני תפקידים מוגדרים. הראשון, להזהיר את הנוכחים כי העצבני איום בזעמו והוא עלול לעשות מעשי טירוף. והשני, משמש נצרת-ביטחון. בהינתן האות המוסכם על-ידי העצבני, נושא הכלים אמור לתפוש אותו בגופו ולעצור את התפרצותו. נוהל "תחזיקו אותי".
כוחות החוק המקומיים היו תמיד סלחנים עם העצבני. הם קיוו, ובמשך הזמן גם ידעו, כי העצבני מרבה לנבוח וממעט לנשוך. הוא גם סיפק להם הזדמנות מתמשכת להפגין את נוכחותם ללא הצגת תכלית. לעיתים, הם גם שימשו בתפקיד נושא הכלים האוחזים בכתפיו של העצבני לפני שיעשה כלה (אולי) במתנגדו.
כיוון שאני אוהב לצפות באנשים מתקוטטים (להבדיל מאחרים, אני גם מודה בכך), זכורה לי אפיזודה שכונתית בה אחד מקהל המעריצים רץ במיוחד כדי לספר לעצבני הממוסד המקומי כי עלבו (שומו שמיים) בבן משפחתו. קהל המעריצים ציפה בכסיסת ציפורניים ואגב פיצוח גרעינים להתפתחויות. העצבני הגיע למקום, נוסע לאיטו על אופניים קטנים ממידתו עד כדי גיחוך, השליך בדרמטיות את האופניים באמצע הרחוב, קרע בתנופה אחת את חולצתו מעליו, שבר בתיאטרליות בקבוק זכוכית וצעד בצעדים מהירים, אוחז בצואר הבקבוק השבור בכף ידו לאותו בית קפה כדי לבצע את ההתפרצות. כמובן שנושא כליו (העצבני לא יוצא בלעדיו) עצר אותו והחל עמו בסדרה של צעדי מחול על פני המדרכה והרחוב לשמחת הקהל.
האירוע נמשך כל הלילה. המשטרה הגיעה כדי לפייס, אנחנו צבאנו על החלונות, ובפנים הגישו מנות ושתייה לשני הצדדים (על חשבון הבית ועל חשבון משכיני שלום מקומיים) על-מנת לסיים את המריבה ב"הסכם הפסקת אש" ואולי גם "הסכם שלום".
שורת ההסכמים כללה תמיד פיצויים כספיים, בדרך כלל לטובת העצבני, שלא היה להם כל קשר עם הנזק (אם בכלל היה נזק) שספג. בפועל, חלק גדול ממימון חייו של העצבני מקורו היה במריבות האמיתיות או המבוימות שנערכו. הוא מעולם לא עבד אך תמיד אכל ושתה והתלבש כאחד משועי השכונה. מדובר בשיטת עבודה. לעצבני אין דרך אחרת משתלמת להתפרנס. והצופים האקטיביים משתוקקים להשקיע זמן ומשאבים חומריים על-מנת להרגיע את הרוחות ולהצטייר בעיני הסביבה כמעורבים בקהילה ומשכיני שלום. לעצבני אין כישורים זולת חושי הישרדות חדים. הוא הבין את הצורך של הסביבה בהחזרת השלווה ובהסכמתה לפצות את הצדדים שאומרים שנפגעו (ללא צורך בהוכחה). שיטה מעוררת הערצה. העצבני הממוסד חידד ושדרג את יכולת המשחק שלו לרמת תיאטרליות שלא הייתה מביישת את מספר הבדיות, הברון פון מינכאוזן.
העצבני אינו חייב להיות אדם פרטי. הוא יכול להיות קבוצה ממוסדת, אפילו אומה. אומה שגילתה שהיא בפיגור אחר חלק מאומות אחרות בעולם, ואין לה שמץ של סיכוי להדביק את הפיגור זולת אם תשחק את תפקיד העצבני, האלים, הפנאטי והמשתולל ותצליח להאריך ככל הניתן את שלב ההתלהטות.
וכעת לשאלה: מיהי לדעתכם האומה שהתנהגותה במהלך הדור האחרון מלמדת כי היא משופעת בטיפוסים עצבניים במסדרונות השלטון שלה? טיפוסים שעוסקים פעמיים בשבוע ויותר בהשמעת איומים על אומות העולם? טיפוסים שנוהגים אחת לתקופה קצרה להרוס לחלוטין את שנבנה בחצר ביתם במשך עשור קודם, בשמו של ויכוח חסר משמעות, ולהתחיל את תהליך השיקום מחדש? מיהי האומה שאנו חייבים להשקיע הון עתק בשיקום ההזנחה והפיגור הנהוגים באוכלוסיה שלה? האומה שלא מצליחה ליצור שום דבר מעשי חוץ מלהעניק שירותים ברמה נמוכה לאומות מפותחות, להזין במשך עשרות שנים את האוכלוסיה שלה באמצעות תרומות של מזון ומוצרי יסוד במימון אומות אחרות ולהאשים ללא הפוגה את אותן אומות שהם זוממות מזימות כלפיה? תעצרו אותי, אומרים נציגי האומה, או שאני מתפרץ!
רמז לתשובה - התשובה כוללת יותר מאפשרות נכונה אחת.
