השעות / מייקל קנינגהם, הוצאת כתר התחלתי את המסע בספר "השעות" - אשר רף הציפיות שנבנו בי לגביו הרקיע שחקים. מה לא שמעתי על יצירת האומנות הייחודית הזו, על הדקויות הארוגות בה, על הסרט שבא בעקבותיה, על ההבדלים בין הסרט לספר שהם הבדלי אוריינטציה מגדרית, על המשמעות העמוקה של הספר הזה בנוף התרבותי שלנו. האמת, אולי בגלל זה הוא שכב מיותם כמה חודשים על מדף הספרים שלי. לא יכולתי להביא את עצמי לקרוא אותו. באופן אירוני - דווקא המצב הכלכלי שצמצם את תקציב רכישות הספרים בביתי, אילץ אותי בסופו של דבר לקרוא את מה שיש.
האמת היא, שדלותו של הספר גרמה לי להודות לו ולכותבו, על כך שסייעו לי להבין טוב יותר תהליכים סוציולוגיים הקורים בנו ובינינו, איך העוצמה הכלכלית משתמשת בבני אדם ובנות חווה כסוכני יחסי הציבור וסוכני המכירות שלה.
אני לא בטוחה, אולם ייתכן שהיותו של השעות הסבר גברי על נשים, סייע לממסד הספרותי והקולנועי להירתם למסע הזה. אנחנו, צרכני החומרים הללו - כמו הדיוטות מוחלטים, מאמינים בלב שלם שאנחנו אכן קוראים בספר ובסרט את מה שאמרו לנו שיש בו. אחרת, אין לי שום הסבר אחר למהומת האלוהים שהוא עורר בעולם. בסה"כ, ספר קנטרני שכתב גבר מפוחד על נשים גדולות ממנו, אולי מתוך מחשבה שפירוט ה"ניטי גריטי" של חולשותיהן האנושיות והיומיום השגרתי שלהן, יגרמו לו לפחד פחות. הכתיבה עצמה היא כתיבה שגרתית, של רומן פשוט, אין בה ייחוד, אני לא מוצאת בה כישרון או עומק, ואין בה עניין.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים - תקראנה את "השעות" ותחשובנה קצת על הגלובליזציה והשליטה שהיא מייצרת, של חברות מסחריות על תודעת האזרח/ית הקטנ/ה. נראה לי, שהספר הזה הוא בית ספר לחיים במאה ה-21'.
הנה אני מתחילה / יהודית קציר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=141796 אז ניגשתי להתנחם בספרה של יהודית קציר, "הנה אני מתחילה". גם כאן, שמעתי אחרי הסופרלטיבים והביקורות, שמעתי אחרי שכבר הדהדו לאוזני דברי מוסר צדקניים של מי שיודעים שלא נאה לומר משהו רע על "רומן לסבי" אז הם אומרים ש"הנושא כבר שחוק". רק מה, ליהודית קציר, שבספרה "מאטיס" כאילו תימללה תמונות משנות העשרים הרחוקות שלי בתל אביב של אז, שמורה בי אהבה שבלב.
בניגוד ל"שעות" - הספר כתוב היטב. על כך, גם מקטרגיה לא יכולים לומר מילה רעה.
"הנה אני מתחילה" נוגע נגיעה קלה בכל מיני דמונים ומושגי יסוד שקיימים בנו לגבי מוסר, מותר ואסור. דרך סיפור אישי שאינו הופך בשום שלב לשגרתי או משעמם - היא מספרת לנו שקורים דברים כאלה, שיש בעולם הנעורים ובבסיס של כולנו כמיהות מסופקות ושאינן מסופקות, שיש ניכור הורי ויש לו פתרונות, שהתושיה האנושית מוצאת לה תחליפים לחוסריה. היא מספרת סיפור שיש בו ספק ניצול, ספק פדופיליה, ספק אהבת אמת, הכחשה של סביבה, רשעות של סביבה, פירגון וחוסר פירגון, טאטוא של פתרונות אל מתחת לשולחן, מין, אהבה, ואיזושהי אמת נצחית ששום מוסרנות חברתית לא יכולה לו - מה שאמיתי בנתוני הרגע בו הוא מתקיים, יתקיים על אפה ועל חמתה של החברה ואולי אף בעידודה הסמוי היות והיא פטורה אז ממציאת פתרונותיה שלה לחוסר האנושי הזה.
אני ממליצה בחום לא לקרוא את "הנה אני מתחילה" תוך נפילה למלכודת הטריוויאלית של "רומן לסבי". זה לא רומן לסבי. זה סיפור אישי של ילדה שחיפשה אהבה ולקחה אותה היכן שהיא ניתנה לה, כשהאנוכיות של מי שנתנה אותה אינה פחותה מהאנוכיות של אלו שלא נתנו את אותה אהבה, למרות שבמושגיה הצדקניים של החברה, הם "בסדר" ונשפטים לקולא, בעוד החריגה ממוסרניותם נשפטת לחומרה.
גיבורת הרומן מבכה את אהובתה המתה ממקום שבו היא חלק מהחברה שהפרידה ביניהן - נשואה, אם לילדים, מנוכרת מעוצמת רגשותיה הראשונית, אחרת. אם קוראים בין השורות, היא מצירה שם על ילדותה ובדידות עברה, על חייה שלה, אולי אפילו במעט התנשאות צדקנית של חברת המבוגרים ה"תקינה". הסופרת מיטיבה להביא סוכנים לרגע לתוך הסיפור, כדי לתת לנו את התחושה - ולו ברמז - של מה שעברה אותה גיבורה עד ש"התיישרה" עם חברת המוצא שלה. היא מביאה מאהב מבוגר שמגיב בנוקשות על חטאה הנצלני והפדופילי (למרות שהמילה פדופיליה אינה נשמעת בספר) של המורה המפתה. היא מביאה את האם שאינה מיישבת את העניין עם ביתה אלא פונה ראשית למנהל ביה"ס. היא מביאה את המנהל שמכנה את המורה "סוטת מין" אולם בוחר להתעלם מחטאה (הרב בעיניו) כדי לא לפגוע בשמו הטוב של ביה"ס.
מומלץ. שוב, כמו השעות, גם כאן חשוב לטעמי לקרוא כשבמחשבתנו החברה ומנגנוניה, לחפש בספר את הסמלים שיש בו לחיינו כחברה וכפרטים בה.
_______________
הכותבת היא עורכת משנה של
www.haderech.co.il ויועצת שיווק בינ"ל
