דומנו כי הבסיס הנתנייתי (נתניהו) לשכלול הסכם כולל, המעניק זכות בינלאומית לגיטימית, לקיומה של מדינה פלשתינית, אינו מתנגש, כלל, עם השאיפות של הצדדים למשא-ומתן, שעומד בראשם ברק אובמה - נשיא ארצות הברית ואב בית הדין המזרח תיכוני. בקשתו של ביבי להכרה בינלאומית במדינה הישראלית כמדינת העם היהודי וביתו הלאומי, ולו בלבד. אינה גם מתנגשת, עם זכות השיבה, על אף שחותרת לשלילתה.
התנאי היחידי, ולפחות, הבולט ביותר שעלה מפיו של נתניהו, להקמתה של מדינה פלשתינית, הוא ההכרה במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, ותו לא. תנאי זה, פשוטו כמשמעו, מביא בדיעבד, לשלילת זכות השיבה, מהעם הפלשתיני ובצדק, משום שמדינה למימוש זכותו להגדרה עצמית, יקבל הוא. זאת ועוד, התנאי נחשב, גם כן, כפועל יוצא למדיניות הננקטת על-ידי ברק אובמה, לאחרונה - כמות שאובמה מתנה התערבותו בפיתוח הנשק הגרעיני באירן, בחתימתה של ישראל על האמנה הבינלאומית כנגד הפצת נשק גרעיני, כך גם, סבור נתניהו, שמזכותו להתנות הקמת מדינה פלשתינית, בהכרה הנ"ל. קלף מול קלף.
מדיניות, הקלף מול קלף, אינה חדשה לנו, עתיקת ימים היא, ואף משרתת אינטרסים של צדדים רבים, החפצים בפשרה המניחה את דעתם. אולם, אל לנתניהו לשכוח, כי מספר הקלפים המצויים בידיו, מועט, לעומת אלו המצויים, בידיו של אובמה. האיום האירני והפלשתיני ביחד, כמוהם כאיום הדרום לבנוני והסורי. איונם מותנה בהתערבות אובמה, וכל הכבדת יתר, מצדו של נתניהו, במשחקו, עלולה להביא לידי הירתעות אמריקנית, מהתערבות נייטראלית, יחסית, שעשויה להפיג כל מסוכנות קיומית על מדינת ישראל - נתניהו אמור לזכור - ברק אובמה הדילר.
המדיניות "האובאמית" אינה מוצאת חן בעיני רבים, מהימין הקיצוני, ואף, לא בעיני רבים, מאלו ששכחו את המעמד הרגיש ממנו סובלת מדינת ישראל, בקיומה המזרח תיכוני. פתרון שני העמים, והקמת מדינה פלשתינית, יכול להקל, במובנים רבים, רבות על העם הישראלי, הלא נאמר היהודי. חוסר התלות והשליטה כאחד, יש בהם בכדי להביא לפיתוחה של מדינת ישראל צבאית חברתית וכלכלית. כלאמר, במידה ו"ההתקדמות" הפלשתינית מאבנים לטילי קסאם, מפחידה את ישראל. הרי עומדת בפני ישראל האפשרות, לפתח טילים חדשניים יותר, ככל שמרווחת יותר מבחינה כלכלית ובכך מאזן הכוחות ייוותר על כנו, בהתווסף, לשלום שורר, המפריד בין שני ריבונות.
החוכמה הפוליטית, אינה עולה תמיד, מהצגת עמדות נוקשות, שניסיון ריכוכן יכול להביא לשלילתן. אלא שיש בה לעלות, פעמים רבות, מהצגת עמדות מתונות, ואף מקלות במידת מה על הצד השני. בקשתו של נתניהו להכרה במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, בשלב זה, נשמעת כמוטעית, ואם לא, הרי, שמוקדם להעלותה. נטען, כי מילא, אותם דורות שהיגרו או ברחו, דאז, עוד מ-1984, אינם חיים כהיום, ומשמדובר בילדי ילדיהם, כלומר בדור חדש לגמרי, שגדל, חונך ותורבת בסביבה אחרת, איננו מצפים ממנו כי יחפוץ ו/או יבקש את שובו, אם תוענק לו מדינה עצמאית משלו, ממנה יהנה מהגדרה עצמית, וזאת בנוסף לעובדה, כי כבר עתה, מדינת ישראל נהנית מהגדרתה, כביתו הלאומי של העם היהודי, כעובדה מוכחת, גיאוגרפית ודימוגרפית.
החשש מהקמת מדינה פלשתינית, נובע, כנטען על-ידי רבים, מ"התקרבות האיום האירני" ומהתחזקות פלגים קיצוניים, בתוך אותה מדינה עתידית, דבר שיכול להוות איום קיומי על מדינת ישראל. ראשית, האיום האירני קיים, כבר עתה, והתקרבותו, אינה מוערכת במיקומו הגיאוגרפי, אלא בפיתוח נשקם וטווחיו, ומשכך, גם מיותר הטיעון, להתחזקות הפלשתינים, שכל מבוקשם, קיום בכבוד תוך מימוש הגדרתם העצמית, וחייו שלבים, מהם לא נהנו, מזה יותר מ-60 שנה. שנית, עסקינן, בחבילת הסכם כוללת, שמאגרת בחובה גם את הפסקת הפיתוח האירני לגרעין, וגם ה"בעיה הפלשתינית". על-כן, קושי רב נעוץ בטיעון הרואה את ההקמה הפלשתינית, כאיום על מדינת ישראל, שכבר 61 שנים, שומרת על ציביונה וקיומה, תחת איומים יותר מוחשיים, ולאו, הימוריים.
הפעם, ורק הפעם, בפני מדינת ישראל האפשרות, לקבל החלטות לטווח ארוך, שיכולות לשמר את ההווה, ולפתח את העתיד. עתיד פורח, שמנותק מכל מערכה חיצונית, והמנוטרל מכל סביבה עויינת, דרכי השלום רבים, ורובן ככולן, דורשות וויתור זה או אחר. בפני ראש הממשלה, נתניהו, האפשרות, זה עתה, לשלב ידו ביד ברק אובמה, במקום להיתלות בהשערות ובניחושים, מרחיקי לכת של גורמים עוייני שלום.
