נכבה - ללמד או לאסור?

ההגדרה האוניברסלית של האו"ם לפליט היא:
"כל אדם שנאלץ לנטוש את ביתו הקבוע במקומו הטבעי מאז ומקדם ייחשב לפליט".

למקרה אחד ויחיד הורחבה הגדרה זו, בלחץ הליגה הערבית. בהרחבה זו נאמר:
"כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט".

מדוע טרחו ארצות ערב להרחיב הגדרה זו? כיוון שרוב הערבים המכנים עצמם "פלשתינים" היגרו לפלסטינה-א"י בתקופת הבריטים ובמיוחד במלחמת העולם השנייה ואחריה. שנים בהן הממשל הבריטי מנע מיהודים להגיע למולדתם ולהציל בכך את חייהם.

ולסיום אביא דעת שני מומחים שלא סוממו בסם "תהליך השלום": פרופסור אפרים קארש ופרופסור דן שיפטן.

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על-ידי ישראל ל"טהור אתני". היא קיבלה גיבוי על-ידי "היסטוריונים חדשים" שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים ובני מוריס (שחזר בתשובה והודה שלולא הסתלקות הערבים מתחום המדינה לא היה יכול להיות לה קיום).

מחקר היסטורי אובייקטיבי, כמו זה של פרופסור יואב גלבר, מלמד שהבריחה הערבית התחילה בעריקה המונית של המנהיגות ושל השכבות העשירות. אלה גם קראו להמונים לעזוב עד שצבאות ערב ישחררו את הארץ מן היהודים. הבריחה נמשכה בעקבות תעמולת הזוועה של כלי התקשורת הערביים על מעשי טבח יהודיים והושלמה על-ידי גירוש ממש, שלרוב נעשה בשל כורח צבאי.

ההיסטוריונים השמאלניים נאחזים במה שנקרא "תוכנית ד'", שתכליתה לדעתם גירוש האוכלוסיה הערבית. בפועל קבעה תוכנית ד' שבשלב בו עברו כוחות ישראל להשתלט על שטחים "במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסיה".

כשהערבים אומרים "נכבה" הם אינם מתכוונים רק לאסון שקרה להם. הם מתכוונים לכך שעצם קיומה של ישראל הוא "אסון". בתי הספר הערביים שמדינת ישראל מממנת מהווים ביצה שורצת של שנאת ישראל. דור המורים הצעירים - רובם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות - מטיפים אותה תורה שמטיפות תחנות השידור של הרשות ושל החמאס.

לפני שניכנס לנבכי המושג הזה, חשוב לזכור כי השפה הערבית היא אחת השפות העשירות ביותר. כל כך עשירה עד שיש האומרים שזו שפה שיש לה עם ולא עם שיש לו שפה. הם מומחים בהמצאת מילים ומונחים שעצם השימוש בהם על-ידי הערבים ועל-ידי זולתם משנה את פני המציאות. בשפה מערבית אתה אומר שלום, או הפסקת אש, או מלחמה, וברור למה הכוונה. בערבית יש שלל מונחים לאינסוף מצבי ביניים. וברגע שאתה אומר תהדייה ונדמה לך שהסכמת להפסקת אש מתברר לך שהכוונה בעצם להפסקה זמנית עד שהערבי יאגור כוח לצאת עליך שוב למלחמה. המילה ג'יהאד משמעותה מלחמת חורמה, אך מומחים לערבית לא יתביישו להגיד שיש גם ג'יהאד שמטרתו השגת שלום.

ונחזור לנכבה.

פירוש המילה "נכבה" הוא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. במלחמה זו נהרסו או נמחקו כ-400 עד 500 כפרים, ערים ורובעים ערביים. מתוך 750,000 התושבים הערבים שישבו בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו רק 160,000. כל היתר הפכו לפליטים.

עם הפלשתינים האלה רוצים שלום - [קישור]

מה"נכבה" לג'יהאד - [קישור]

הפצצה המתקתקת של ערביי ישראל - [קישור]

דמוגרפיה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל - [קישור]

ערביי 48 והאינתיפאדה האלקטרונית - [קישור]

דמוקרטיה ערבית וחלומות באספמיה - [קישור]

המפה הגדולה של הארץ הריקה - [קישור]

מדוע קורסות כל המערכות במדינה - [קישור]

"אימוץ אוסלו הוא שגרם לנזק הגדול מכולם - כותב ההיסטוריון אפרים קארש. "בהכרה באש"ף כ'נציגו הרשמי של העם הפלשתיני', אימצה ממשלת רבין בפועל את תביעתו של הארגון להחיל מרות על מספר ניכר של אזרחים ישראלים...

"מרגע הגעתו לעזה ביולי 1994, כל מה שביקש ערפאת היה לנצל עד כמה שאפשר את מה שהעניקה לו ישראל, ודאג לחנך את הערבים תושבי השטחים, ולא רק אותם, אלא גם את הערבים הישראלים, לשנאת ישראל, לשנאת היהודים והיהדות... נאום הברכה שלו, שבו לעג לשותפיו החדשים לשלום וכלל בו הפניות רבות ל'פרוטוקולים של זקני ציון', הסתיים בקריאה לשחרר את הערבים הישראלים הנתונים לדבריו תחת כיבוש.

"בתוך חודש מיום שהגיע לעזה הורה ערפאת בחשאי להרחיב את פעולות הרשות הפלשתינית ולהחילן על הערבים הישראלים, להקצות 10 מיליון דולר כמימון ראשוני, ולמנות את אחמד טיבי, יועצו המדיני, אזרח ישראל, לעמוד בראש הפעילות החתרנית. בשנים הבאות התרחבו ממדי ההתערבות של אש"ף והרשות הפלשתינית בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל מתיווך במחלוקות ערביות פנימיות עד לניסיונות בוטים להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל והפצת תעמולה שפלה הקוראת להרס ישראל..." (מתוך מאמרו של ההיסטוריון אפרים קארש "ערביי ישראל נגד ישראל").

"המדינה היא מציאות חולפת"

"הפלשתינים בישראל כמו הערבים באזור בכלל משוכנעים כי אין מקום ואיך לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בליבו של המרחב הערבי. כי התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלשתינים בארצם מרוב למיעוט, גזלה את מולדתם.

"הפלשתינים בישראל מכירים בעוצמתה של ישראל אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מנסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה, ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאוד, ביכולתו לפגוע בהם, בשל משטרו הדמוקרטי, ותדמיתו העצמית כחברה פתוחה... לערבי בישראל יש, אם כן, גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל" (פרופסוד דן שיפטן בכנס הרצליה).