יחד נגד מכחישי הנכבה וממשיכיה

שרי הימין מתחרים זה בזה בהצעות חוק גזעניות. אסור להיזכר, אסור לכאוב, אסור למחות:

הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר וחבריו מ"ישראל ביתנו" אומצה על-ידי הממשלה. לפיה ייאסר קיום אירועים או פעילויות ציבוריות המציינות את הנכּבּה. העונש - עד שלוש שנות מאסר.

ח"כ זבולון אורלב הגיש מצידו הצעה טובה עוד יותר: שנת מאסר לכל מי שיפרסם קריאה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לפי תוכנו של הפרסום קיימת אפשרות סבירה, שהקריאה או הפרסום יביאו "לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין".

שימו לב לחלק השני: גם הוא עסוק במה שעל האזרחים לחוש: אסור להם לחוש שנאה או בוז לרשויות השלטון המפלות, המתנחלות והמנשלות. האזרחים מתבקשים להאמין בעיקר אמונה מופרך: שישראל יכולה להיות "יהודית" כמו שמגדיר זאת השלטון - כלומר, נחלתו הבלעדית של עם אחד מעמי הארץ, נחלה המוגנת בזכויות ייתר ודנה את המיעוט לקיום בתנאי הפליה מבנית - ועדיין דמוקרטית לתפארת.

ח"כ דוד רותם, ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, לא נשאר חייב. הוא מבקש לדרוש הצהרת אמונים למדינה כתנאי לקבלת אזרחות. על-פי ההצעה, "המבקש אזרחות יחויב בהצהרה לפיה הוא מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה ולשרת את המדינה, ככל שיידרש בשירות צבאי או בשירות חלופי". מרוב התלהבות, נפלטה לו בטעות האמת: הוא מכריז על המדינה כ"ציונית", כלומר כמדינה השייכת לא לאזרחיה ואף לא ליהודים שבה, אלא לתנועה פוליטית והתיישבותית בינלאומית, לזרם אידיאולוגי מסוים.

מטרתן המיידית של הצעות החוק היא הפחדה: ללמד את האזרחים הפלשתינים להרכין ראש, לחשוש לבטא את עצמם, את כאבם, למחות. הצעת האיסור על זכר הנכבה יכולה לעבור בכנסת הנוכחית הימנית; אולי תיפסל על-ידי בג"צ, אולי תיסוג ממנה הממשלה - אך אין סיבה לסמוך או לשמוח על כך. צריך להביס אותה במעשה, ברחוב: בהפרה בטוחה וגאה של דבר חקיקה מפלה וחסר כל לגיטימיות על-ידי אזרחים ערבים ויהודים. את ההצעות למנוע אזרחות ממי שאינו מכיר במדינת ישראל יהודית וציונית צריכים לאתגר אלה שיש בידיהם אזרחות - גם אזרחים יהודים! - שאינם רוצים לחיות במשטר של זכויות יתר, באתנוקרטיה שבטית אלא במדינה דמוקרטית השייכת לשני עמיה ושמבינים, שמי שמחוקק חוקים כאלה יחוקק חוקי רדיפה גם כנגד המתנגדים לתפקודה של המדינה כמנגנון המשרת קומץ של בעלי הון אינטרסנטים. כל מי שיקלקל את השמחות לאליטות יהיה על הכוונת במדינה שבה "מוכרחים להיות שמח!"

בשעה ששרי הימין מנסים לכפות את הכחשת הנכבה, להשליט השכחה מאורגנת - ממשיכה שנת 1948 לחיות עמנו - לא רק כזיכרון. הנכבה אינה רק אירוע שנגמר, שצריך להיזכר בו. היא תהליך נמשך. כל עוד ממשיכים הקולוניזציה והנישול, כל עוד ממשיכים מוסדות המדינה והתנועה הציונית להחזיק ברכוש גזול ולהשתמש בו כדי לייהד את המרחב - נמשך התהליך. הנכבה אתנו כאן: היא כאן ביפו. הייהוד השיטתי של יפו הוא אכן השלמה של התהליך החלקי שהוחל בו לפני ששים שנה. הוא מתבסס על החלשתם של תושבי יפו הפלשתינים, שרובם תלויים מאז הנכבה ברצונם הטוב של רשויות הדיור המחזיקות בדירות.