קבלו ציטוט: "כמה פחד יש בימין הישראלי. ממה הם לא פוחדים, אבירי זקיפות הקומה, ומהללי נצח ישראל האלה: ממה שאנשים אומרים וממה שהם חושבים, מהדגל שהם מניפים מעל לבתיהם וממה שהם כותבים ביומן. הכול מפחיד אותם"... (עופר שלח, מעריב, 31.5.09).
תחת הכותרת "שלטון הפחד", משתלח שלח בימין בגין שתי הצעות: "חוק הנכבה", ו-"חוק הנאמנות". מקריאת המאמר ניתן להבין שהכותב שולל את שני החוקים האלה, זכותו, כשמקור השלילה הוא עוצמתנו הצבאית ("מדינה שיש לה צבא בסדר גודל מעצמתי, וכושר השמדה בלתי נתפס"), ועיקרון חופש ביטוי.
ראשית, "חופש ביטוי מוחלט"- אין דבר כזה באף מדינה דמוקרטית בעולם. נשארנו עם הוויכוח, מה מותר במסגרת "חופש ביטוי מוגבל". זכותם של הערבים אליבא דעופר שלח, לבטא את רגשותיהם באמצעות הפגנות, הנפת דגלים מעל בתיהם, וכתיבת רגשותיהם ביומנם האישי.
ולפני שאני מדבר על הפחד של עופר שלח - והוא, למרות מה שהוא חושב את עצמו אכן פחדן - כמה מילים על הנכבה. בניגוד גמור למה שטוענים כל המתנגדים ל"חוק הנכבה", ובכללם עופר שלח, לא מדובר בזכותם של אזרחים להפגין (מהבחינה הזאת, הימין פי מיליון יותר דמוקרטי מהשמאל), אלא ניסיון לקטוע תהליך דה-לגיטימציה של מדינת ישראל להתקיים.
הנכבה היא אירוע מדיני-פוליטי, שבו הנהגת הפלשתינים משני צידי הקו הירוק, מלבה את השנאה כלפי מי שנתפס בעיניהם כגזלני אדמתם. המסר הראשי העולה מה"הפגנות" האלה הוא: החשבון בינינו לא סגור! מי שלא מבין את זה, חי בהכחשה.
יש הרבה סימנים לכך: אי-הכרה בישראל כמדינתו היחידה של העם היהודי, (אפרופו "חופש ביטוי"-) אחוז גבוה מאוד של מכחישי שואה, גזר דין מוות לערבי שימכור אדמה ליהודים, אחוז גבוה של ערבים התומכים באירן גרעינית, (כמעט) כולם בעד סגירת מפעל הטקסטיל בדימונה, ו... "המפתח". כן, אותו "מפתח" שהערבים מקפידים להניף באירועי יום הנכבה, מכויל לאותן משפחות יהודיות שגרות היום בבתים שהיו פעם של פלשתינים. נכון, הערבים לא יכולים בטווח הנראה לעין לממש את חלומם על זכות-השיבה, אבל גם היהודים חלמו ובסוף מימשו. כל הפלשתינים מונעים על-ידי המוטו שטבע אחמד יאסין לאמור: החלש, לא יישאר חלש לנצח, והחזק לא יישאר חזק לנצח.
היה ברור שהתקשורת השמאלנית, תתקוף את תומכי החוק בברוטאליות רבה ותציג אותם כפשיסטים, כמו שהיה ברור שהלחץ הזה יעשה את שלו, והפוליטיקאים יחששו ויצביעו נגד. מי שרוצה הוכחות - אני מדגיש, הוכחות! - לקביעה, שהשמאל לוקה בחוסר יכולת לזהות תהליכים, שיקרא את הערכותיו לגבי התוצאות של אוסלו (מזרח-תיכון חדש), המנוסה מדרום לבנון, ועקירת ישובי גוש-קטיף וצפון השומרון.
אז "ממה הם פוחדים אבירי זקיפות הקומה", שואל עופר שלח בבוז. ובכן, הימין מפחד רק מדבר אחד: מלחמת אחים. שנאת השמאל את הימין כל כך חזקה, שהפלשתינים החולמים על פלשתין הגדולה, לוקחים אותה בחשבון כמרכיב חשוב בדרכם אל היעד.
וממה מפחד אביר חופש הביטוי עופר שלח? מדמוקרטיה בריאה. הוא כמובן יגדיר את עצמו כדמוקרט אקטיבי, שהרי על-פי עיסוקו הוא "כלב שמירה של הדמוקרטיה". אלא שרק בדמוקרטיה של עופר שלח, כלבי השמירה דורשים מהממשלה הנבחרת לבצע את האידיאולוגיה שהבוחר השליך לפח.
בקרב על התודעה, עופר שלח מפחד פחד מוות לעלות למגרש בכוחות שווים. אין לו בעיה עם העובדה שבערוץ שהוא עובד (כמו בכל הערוצים), אתמול (31.5.09) בשעה 17:00, שודרה תוכניתו של השמאלני רפי רשף. שעתיים אחר-כך, עלו לאוויר צמד השמאלנים "לונדון וקירשנבאום". ושעתיים אחר-כך שוב שני שמאלנים "שלח ודרוקר". המסך שלהם, הרדיו שלהם, העיתונות המודפסת שלהם. שישים ואחת שנה זה ככה.
נראה אותו עושה משהו למען חלוקת זמן אוויר הוגנת, בין שמאל לימין. מפחד? אני רוצה להזכיר לו, שהחלש בתקשורת, לא יישאר חלש לנצח, והחזק בתקשורת, לא יישאר חזק לנצח...
