שופט בית משפט השלום בראשון לציון, עמית מיכלס, מנע את פרסום שמותיהם של כמה מן החשודים בפרשת
בל"ד. כמו במקרים קודמים, גם הפעם מדובר באיסור פרסום שאינו עולה בקנה אחד עם החוק ועם הפסיקה.
בפני מיכלס הובאו למעלה מ-20 מן החשודים בפרשה, בה - טוענת המדינה - קיבלה המפלגה תרומות בסכומים העולים בהרבה על המותר, וזייפה קבלות על שמות אנשים שונים כדי להסתיר עובדה זאת. המדינה מייחסת לחשודים עבירות מרמה, זיוף ו
הלבנת הון.
מיכלס דחה תחילה בקשות של חלק מן החשודים לאסור את פרסום שמותיהם, אך עיכב את ביצוע ההחלטה כדי לאפשר להם לערער לבית המשפט המחוזי מרכז. מאחר שהערעורים טרם הוכרעו, שמותיהם של חשודים אלו - שנעצרו בגל השני של המעצרים - עודם חסויים.
לאחר מכן הובאו בפני מיכלס עוד מספר חשודים, ובהם עורכי דין שעל-פי החשד אימתו את התצהירים הכוזבים בנוגע לתרומות הפיקטיביות. הוא קיבל את בקשותיהם של כל אותם חשודים ואסר לפרסם את שמותיהם, תוך שהוא מנמק זאת בכך שממילא האריך את מעצריהם רק ביומיים-שלושה. לדעת מיכלס, האינטרס הציבורי לא ייפגע אם שמותיהם ייחשפו רק אחרי הדיון הבא. הוא טרח להדגיש, כי אינו מטיל את איסור הפרסום משום שחלק מן החשודים הם עורכי דין.
בפועל, כלל לא התקיים דיון נוסף, שכן הצדדים הגיעו להסכמה בדבר שחרורם בתנאים מגבילים של חברי אותה קבוצת חשודים. כיוון שכך, נותר בעינו איסור הפרסום על שמותיהם. מצב בעייתי זה בולט במיוחד לנוכח העובדה, שהחשודים שהובאו בפני השופט החיפאי זיו אריאלי כלל לא ביקשו איסורי פרסום ושמותיהם פורסמו.
החוק קובע עקרון יסוד של פומביות הדיון, וקובע שניתן לאסור על פרסום שמו של חשוד רק אם הפגיעה בו תהיה גדולה במיוחד. בתי המשפט המחוזיים ובמיוחד בית המשפט העליון שבו וקבעו, כי יש להשתמש במשורה באיסורי הפרסום, וכי על החשוד להוכיח שהנזק שייגרם לו מפרסום שמו, עולה בצורה משמעותית על זה הנגרם אוטומטית בשל המעצר.
שופטי שלום המציאו מבחן חדש בדמות חוזק הראיות נגד החשוד, ולעיתים - כמו מיכלס - משתמשים במבחן של אינטרס ציבורי. אלא שהשימוש במבחן זה נעשה בניגוד גמור לפסיקה, לפיה תחילה על החשוד להוכיח את אותו נזק גדול במיוחד, ורק לאחר מכן על בית המשפט לשקול האם האינטרס הציבורי גובר על הנזק הנטען. מיכלס פעל במהופך: הוא כלל לא קבע את קיומו של נזק ניכר, אלא רק טען שהאינטרס הציבורי יכול להמתין עוד מספר ימים. כאמור, לא רק שפסיקה זו אינה יכולה לעמוד, אלא שבפועל היא גם הובילה לחיסיון מוחלט על שמותיהם של אותם חשודים.
יצוין עוד, כי כמו תמיד - גם מיכלס הוציא את איסורי הפרסום בלא לשמוע כלל את נציגי התקשורת, שהיא הנפגעת העיקרית והישירה מהאיסור. כמו שופטי שלום אחרים, מיכלס נתן למעשה במעמד צד אחד צו הפוגע בחופש העיסוק של התקשורת ובחופש הביטוי שלה. זאת, בניגוד לכל הליך מינהלי אחר, בו דוחים בתי המשפט בקשות ועתירות רק משום שמאן דהוא העלול להיפגע מהן, לא צורף כמשיב. לפיכך, גם בהיבט זה בתי המשפט חורגים מן החוק ומן הפסיקה כאשר הם מוציאים צווי איסור פרסום.
