|
|
עת לוותר על מנת להשיג יותר [צילום: AP]
|
|
|
|
|
לפעמים אתה חש עשוק ונבגד, חסר מנוח. לפעמים אתה המום מכמות הארס והשנאה והשקר שיכולים אנשים, שאין בהם לא שכל ולא אמת, לא נחמה ולא תשובה להשליך בהם. ממרומי מושבם הכעור, התל אביבי, האנוכי כל כך. ואתה שם עם אחיך, ממשמש רגבי אדמה, בוכה אל תוך הלילה האפל, וממתין לשחר שיפציע אולי יום אחד.
בארץ אפורה ועתיקה, בארץ אשר לא שבעה מלחמות ולא תשבע. בארץ שבמשעוליה פסעו אבות וגם אבות של אומות אחרות. בארץ שעיני הכל נשואות בה, חוץ מעיניהם הבזויות והמתועבות. בין מסעדה לבית קפה, בין מסע קניות אחד למשנהו, זורקים את אמרותיהם ושולחים את העם התמים, הנסחף כמו עדר, להפוך לשחקנים בסרט, סרט מלחמה בין אחים.
יש עובדות שאתם לא יודעים, יש עובדות שהם מסתירים מפניכם. ויש קשר של שתיקה, שתיקה עמומה וארוכה, כשהם רוצים.
חי אני בגליל הטוב והמהמם, מלטף וכואב בכל יום את פצעיו. את הבתים החותכים בבשרו בצורה בוטה, את העם הרב, הזר והשונה, המתפרס לכל האורך, צפון ודרום, מזרח ומערב. ויודע אני שלא כל החווילות, רבי-הקומות והבתים המפוארים נבנו כחוק. ויודע אני שאין אישורים לכל קומה וקומה, תוכנית מתאר וקרקע לא חקלאית. אלא מה, אוכלי השפנים ושותי הקפה שבארץ הקדושה, שרויים בעת הזאת בצחנתם האיומה, המעוותת. הם עסוקים במאבק למען כפרי הבדויים הלא חוקיים. ובשעה שהעבריים ששם אוחזים בשברי בתיהם, עולים דחפורים וסוללים דרכים, מחברים למים וחשמל, כפרים שלמים שנוצרו מאין.
מדוע לדרג'את (כפר בדואי לא חוקי, שהוכר בשנת 2005) אין דין דומה לאותו יישוב שנוצר על אדמות השומרון. מדוע המאחז חוואלד שבטבור העמקים, זוכה להכרה ולחיבור חשמל בעלות של מאות אלפי שקלים ואום אל-חירן מסוקר בצורה נוגעת ללב, בעוד את אלו, האחרים, מציגים באור כעור, בזוי ומשוקץ. הרי אלו תופסי אדמה ואלו תופסי אדמה, אלו מגדלים רוצחים וגנבים למרגלות הארבל ואלו בונים דור אחר, עילאי וטהור יותר. דור של רועים שזינקו אל מוות כדי להציל את חייהם של אנשים טובים וגם את חייהם של אנשים מושחתים, ששנאו, טינפו וזיהמו בכל רגע נתון. ועדיין לא למדנו כלום. כי יש קבוצה שולטת ויש קבוצה נשלטת. יש שמכתיבים את הלך הרוח, מה לחיות, מה ללבוש ומה לחשוב, ויש נוהים אחריהם, כעכברים כבויי עיניים המהלכים אחר הטיפש ביותר והאומלל שביניהם.
בין מעשים לדיבורים
כשאני שומע את רעש מנועי הבאגרים והשופלים עולה להשמיד, צצה השאלה, אולי בכל זאת הם טעו? כשאני רואה את ההמון שאינו מבני בריתנו, קובע עובדות בהר ובנגב, שוב אני שואל, אולי הם היו אמורים להיאחז שם, בשפלה, בגליל, והאם אז היו מניחים להם לנפשם או שבעלי החלומות, מאויימים ומקנאים בעוצמות הרוח הבלתי כוזבת, היו רודפים אותם שם, בכל מקום. האם החוק הוא רק תירוץ והתירוץ הוא בעצם מלחמה, מלחמה של בני האור בבני החושך.
כי המלחמה הבאה לא תהיה בין אחים, כמו שהרבה חושבים, היא לא תהיה גם בין אויבים. היא תהיה בין העם עצמו למעט אנשים צפודי מוח ומצחינים שיושבים באולפנים ממוזגים, מתפרנסים מכספינו ומלהגים מילים קופצניות ופוצעות. במלחמה הבאה לא יהיו הרוגים או פצועים, לא יהיו אלמנות ויתומים, גם לא פגיעה או שפיכות דמים. המלחמה הבאה תהיה על ליבו של העם הזה.
לכן אחיי, המתנחלים, תוותרו. עם כל המשמעות הנוראה שבדבר, אל תרימו יד ורגל. אל תעניקו להם תמונות של אנשים מגודלי זקנים, מתפלשים ונגררים בארץ. תנו להמון, העיוור, השבוי, להכיר את ליבכם הטוב והנהדר ולא דרך המסך המרצד. תגיעו להסכמה בכל דרך שהיא - פינוי מרצון ועקירה - כי לפעמים עם דיבורים ניתן להשיג הכל ועם מעשים להפסיד את הכל.
לובשי המדים הירוקים שעולים על ההר, הם לא האויב שלכם, גם לא נהגי השופלים ומקבלי ההחלטות. האויב מתחפש, הוא ספון מאחורי המצלמות ועל המקלדות, הוא אוחז במיקרופונים ומסתתר תחת רבי-קומות. הוא נראה לכל העם בשעות הערב ומטיף ארס באיטיות ובשיטתיות בלתי נלאית. הוא קורא בשם הצדק ומקיים את האיוולת הגדולה בעולם, הוא מצדד בעלובים ועושה עלובים אחרים לעלובים יותר. הוא הרוע ולא אחר.
אך ברוע יש להילחם בהוספת אור, לא בהטלת רפש, ולא בהתבצרות חסרת תוחלת. מתון, מתון, כך היא דרכה של תורה, כך היא דרכם של חכמינו.
בין פרחים לנשיקות
הגו בעצמכם, מהיכן עולה השנאה, שנאה המסוגלת להשליך ילדים, הורים ונפשות חסרי כל על הגבעות. מביטים בעיניים מזוגגות על הבית והרכוש שנעלם בן לילה. משפחות עם עשרה ילדים, ארבעה עשר, חמישה, שלא עשו רעה לאיש והם טרף יומם ולילה לזאב התקשורת השולף ניבים. הרי בעיניהם החשוכות של אנשי תל אביב אתם המחסום לקצת שקט בארץ הכואבת הזאת, אתם הצר והאויב. אולי מפני שסיפקתם להם את מה שהם רוצים לראות, את הקנאות, את חוסר הפשרות ולא הראיתם את גמילות החסדים והאושר שבחייכם.
רבן גמליאל ראה מעל ירכתי אונייתו ספינה שוקעת במצולות, והיה מצטער על תלמיד חכם ששם. וכשעלה ליבשה, בא ר' עקיבא ודן עימו בהלכה, אמר לו, מי העלך בני. ענה לו ר' עקיבא, דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע להם בראשו וידום.
המאבק, לא תמיד סופו לצלוח, ולפעמים החורבן יהיה גדול יותר, כימי בר כוכבא ורבן יוחנן בן זכאי, כי יש ימים שסופם להכלות ויש מלחמה שאת סופה אינך יודע.
אל תשליכו מילים קשות אל הרוח, השליכו פרחים והיא תשיב לכם בנשיקות.
