נושא החלפת השבויים הישראלים הנמצאים בידי החיזבאללה הוא הנושא החדש שעל סדר-יומנו הציבורי נטול השיגרה. ככל הנראה, ממשלת שרון עתידה לבצע עסקת שבויים שבמסגרתה ישוחררו מאות אסירים מסוכנים, תמורת אזרח שבוי ושלוש גופות של לובשי מדים. הדילמה מורכבת מאוד, וטבעי הדבר שההתלבטויות של ההנהגה, כיצד נכון וראוי לפעול, הן ממושכות וקשות.
דילמות כבדות משקל מעין אלה נידונו בהלכה היהודית לדורותיה. "פדיון שבויים, כמושג וכפרקטיקה, מלווה את היהודי לדורותיו. ההלכה ניסחה עמדה וכללים ביחס לפדיון שבויים. קהילות תיקנו תקנות בקשר לכך, ואף, לאור ניסיונן, תקצבו עצמן לקראת פדיון שבויים יהודים. גם ליסטים פרטיים וגם ארגונים שונים, לאורך ההיסטוריה, הכירו ביהודים שהם פודים שבוייהם, ועשו לעצמם הרגל מסחרי לשבות יהודים. ... ויהודים היו כותבים לנשותיהם בכתובה: 'אם תשתבאי' (אם בשבי תיפלי)" (אדם ברוך, "סדר יום"). בכל שבת מתפללים בקהילות ישראל תפילה מיוחדת לשלומם ולשובם הביתה של הנעדרים והשבויים.
על פדיון השבויים אמרו חכמינו ז"ל שהיא "מצווה רבה", כי השבי כולל סיכון של מוות ממחלה, מהרג ומרעב (בבא בתרא ח: ב). ר' יוסף קארו, פוסק הלכה המוכר יותר כמחברו של החיבור ההלכתי המונומנטלי "שולחן ערוך", קובע קטגוריית שכל רגע שאדם מתעכב בפדיית השבויים, אם ניתן להקדים, הרי זה "כשופך דמים" (יורה דעה, סימן רנב: א ו-ג). גם הרמב"ם, מן הבכירים שבפוסקי ההלכה היהודית, פוסק: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים, ח: י).
ובכל זאת, ההלכה מגבילה את גובה דמי הפדיון. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין ד: ו). כלומר, הכרח הוא לפדות ("מצווה רבה"), אבל רק במחיר סביר ("כדי דמיהן"). זאת כדי שלא יתרגלו לשבות בנו וכדי שלא ירוששו את קופתנו הציבורית.
אי-כשרות מעשיו של אדם אינה עילה להימנע מלפדותו מן השבי. השאלה המוסרית הגדולה היא: מהו מחיר סביר ("כדי דמיהן")? ומהו מחיר מופרז? על-פי מה נקבע שוויו של אדם? אומדן זה תלוי בנסיבות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות או הצבאיות של המקום והזמן, ובשיקול דעתם של אנשי המנהיגות האמורים להחליט בעניין.
אחד הסיפורים של המסורת היהודית בנושא פדיון שבויים נוגע למהר"ם מרוטנברג, גדול חכמי הדור בגרמניה במאה ה-13, שנכלא על-ידי הקיסר רודולף האכזר. בהבינו את "שוויו" של המהר"ם בעיני קהילתו, ביקש הקיסר שישולם בעבור שחרורו כופר נפש גדול: עשרים אלף מארק. הקהילה היהודית גייסה את הכסף הנדרש, אבל המהר"ם עצמו נצמד לכלל התלמודי הקובע: "אין פודין שבויים יותר מכדי דמיהן", ולא התיר לציבור לפדותו במחיר מופקע. הוא נמק בכלאו בתנאים קשים, עד שנפטר בחלוף שבע שנים.
המהר"ם הבין שאם ישולם בעבורו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם. הרמב"ם ור' יוסף קארו אמנם קבעו שאין מצווה גדולה ממצוות פדיון שבויים, אבל גם הם הבינו שצריך לשים סייג: "שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם שם, יב; יורה דעה רנב: ד).
ואולם המסורת היהודית מביאה גם סיפור המציג עמדה שונה. מסופר על ר' נחמן מברסלב, שבדרכו לארץ ישראל חנה בעיר קושטא. הקהילה היהודית ניסתה למנוע את נסיעתו משם לארץ ישראל, כי באותם הימים (בשנת 1798) פלש נפוליון למצרים, אזור הים כולו נעשה מסוכן, והקהילה צפתה שביית יהודים. והנה, ר' נחמן חזר מארץ ישראל באונייה טורקית, נשבה ונפדה בכסף מלא על-ידי הקהילה היהודית של רודוס. הסיבה לכך: היותו מנהיג תלמיד חכם, העומד בראש ההיררכיה החברתית-היהודית על פי ההלכה.
נראה שכמו בסוגיות הלכתיות אחרות, גם בזו יש פנים לכאן ולכאן. מתברר שיש מקרים שבכל זאת מותר לשלם בשביל פדיון שבוי יותר על כדי דמיו. התלמוד במסכת גיטין מספר על לוי בר-דרגא שפדה את בתו שנשבתה ב-13 אלף דינרי זהב, מחיר מופקע לכל הדעות. ובמסכת כתובות התלמוד מכריע שלבעל מותר לפדות את אשתו השבויה עד פי עשרה מהמחיר הראוי לה.
חשש סחטנות וחשש מיתה
התלמוד במסכת גיטין (נח: ע"א) מספר על רבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, וראה בשבי ילד יפה עיניים וטוב מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים. עמד על פתח בית האסורים והכריז: "מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים"? ענה הילד ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו". אמר רבי יהושע: "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ופדאו בממון רב. לימים, היה זה רבי ישמעאל בן-אלישע.
בעלי "התוספות" שואלים שם: איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר מופקע לנוכח תקנת החכמים שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? ותירצו בתשובה אחת: השבי בימי חורבן בית המקדש היה תוצאת לוואי של מלחמה, ולא היה חשש שיישבו אנשים נוספים, ועל כן בטל טעם התקנה (גיטין מה, תוספות ד"ה דלא). ובמקום אחר הסבירו בעלי "התוספות" שבמקרה זה היה חשש מיתה, וכי די בכך להקל בתקנה (גיטין נח, ד"ה כל ממון).
לכאורה, שני ההסברים תקפים גם באשר לעסקת השבויים הנוכחית, כך שגם במקרה זה ניתן לטעון לביטול תקנת החכמים ולפדיית השבויים במחיר מופקע. אולם במחשבה שנייה אין הדבר פשוט כלל.
מצד הטיעון של היותם "שבויי מלחמה", אין המצב כיום דומה לשבי בזמן החורבן, שבו לא היה חשש שיישבו אנשים נוספים, כי הרי פעולות החטיפה כיום אינן תוצאת לוואי של המלחמה, אלא פעולות לשם סחטנות, ואלה יימשכו כל עוד מטרות הסחטנות קיימות. ומצד סכנת החיים המרחפת על השבויים: זו אמנם בהחלט קיימת גם במקרה שלנו, אלא שלגבי טיעון זה לביטול התקנה נחלקו הפוסקים, והרמב"ן דחה את הטיעון וקבע שהתקנה, שלא לפדות שבויים יותר מכדי שוויים, תקפה גם במצב של פיקוח נפש. וראו את מאמרו של ר"נ אורטנר בקובץ "תחומין" (כרך יג, עמ' 257-263), שקיבץ הרבה עמדות החולקות על הרמב"ן בנידון. גם פוסקי הלכה הקרובים יותר לתקופתנו חלוקים בדבר, לדוגמה, מהרש"ל ("ים של שלמה") מתיר לפדות במחיר מופרז, ואילו מהר"ם מלובלין (בשו"ת שלו) אוסר, כל אחד ונימוקיו עמו.
הצלת חיים מתוך סיכון עצמי
דילמה הלכתית-מוסרית נוספת הנושקת לדיוננו היא: "הצלת חיים מתוך סיכון עצמי". לאחר שנוכחנו לדעת שמן הסוגיה של מצוות "פדיון שבויים" קשה להסיק מסקנות ברורות באשר לעסקת השבויים שישראל עומדת לפניה, הבה ונבדוק שיקול נוסף: פדיון שבויים תמורת שחרור אסירים מסוכנים, בהם אולי גם אסירים "עם דם על הידיים".
שתי סוגיות הלכתיות נוגעות בשאלה של הצלת חיי אדם מתוך סיכון חיי חבריו, והן נוגעות גם לעסקת השבויים. הרי האסירים שעתידים להשתחרר הם אסירים מסוכנים שכל מטרת חייהם המוצהרת היא לשפוך דם יהודי בשל השקפת עולמם המעוותת. אין מדובר באנשים המתחרטים על פשעם, והבה לא ניתמם לחשוב שלא יחזרו לסורם ושלא יפגעו בחפים מפשע עם יציאתם מן המאסר. השקפת עולמם הפוליטית אינה משתנה, לא בעקבות הכליאה ולא בעקבות השחרור. כך שעל ידי שחרורם אנו מסכנים את חיי תושבי הארץ ואף חיי יהודים בחו"ל; ואין זה סיכון מבוטל, אלא סיכון של ממש. למעשה, אנו מצילים את חייו של השבוי הישראלי (הרי שלושת החיילים לצערנו כבר אינם בין החיים, ומן הראוי להביאם לקבר ישראל) מתוך שאנו מסכנים את חיינו אנו.
ההלכה גילתה רגישות רבה לדילמה מוסרית זו. ר' יוסף קארו, בחיבורו "הגהות מיימוניות", כותב: "בתלמוד ירושלמי מסיקים, אפילו להכניס את עצמו לספק סכנה חייב [כדי להציל את חברו מוודאי סכנה]". והוא מסביר: "ונראה שהטעם מפני שהלה [השבוי] וודאי [בסכנת חיים] והוא [המציל] ספק, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" ("בית יוסף" ל"טור", בסוף "חושן משפט"). אולם, וזו נקודה חשובה לענייננו, בחיבורו ההלכתי הנודע "שולחן ערוך" לא הביא הרב קארו הלכה זו; כמו כן לא הביאוה שלושת גדולי ההוראה ההלכתית: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. ונראה כי טעמם הוא שמסקנת התלמוד הבבלי הפוכה מזו של התלמוד הירושלמי.
בתלמוד הבבלי מסופר על שני אנשים שיצאה שמועה כי רצחו, והמשטרה פתחה במרדף אחריהם. השניים ברחו אל רבי טרפון וביקשו שיסתירם אצלו. רבי טרפון סירב, ונימוקו היה, שאם יתברר כי אמנם רצחו, הרי יהיה הוא חייב מיתה בידי המלכות על שהסתירם. רבי טרפון לא הכניס את עצמו לספק סכנת חיים כדי להצילם מסכנה ודאית. ואכן נפסק להלכה, שאיננו מחויבים להציל את חברנו, אם הצלתו מסכנת חיינו אנו ("איסור והיתר", נט: לח; "זר זהב", סו; שו"ת "איגרות משה", א: קעד, ועוד).
פדיון שבויים בעת מלחמה
ואולם כלל זה חל במצב רגיל, ואילו במצב של מלחמה (שבו אנו שרויים), ייתכן שההלכה תהיה הפוכה, וכשם שמותר לעשות מלחמה על אף סכנת הנפשות שבה ("מנחת חינוך", מצווה תכה), ואז על האדם לסכן את חייו כדי להציל את חבריו, כך גם בעסקת השבויים המיועדת עלינו לסכן את חיינו במסירת האסירים המסוכנים, כדי להציל את חייהם של שבויינו.
וכך פסקו בשעתו הרבנים שאול ישראלי ("חוות בנימין") ושלמה גורן ("תורת המדינה") בתום התלבטויות קשות כי "במקרה של שבויי מלחמה, חיילים שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכול לשחרורם". משום שהחייל של המדינה הוא השליח שלה, ואין הוא שבוי רגיל. המדינה חייבת לפדות את חייליה, בתנאי שהמחיר אינו מופקע ובתנאי שאין בו פגיעה מהותית בביטחון אזרחי המדינה.
לעניין זה, מידת כשרותם של מעשי אדם - דבר אין לה עם הדילמה, אם לפדותו אם לאו. הנסיבות הפליליות לכאורה שבהן נשבה אלחנן טננבאום אינן מעלות ואינן מורידות, כי בשעת מלחמה פיקוח נפשו קודם לכול, ואפשר גם להתחשב בהיותו אלוף-משנה במיל' (ושמא עצם היותו אלוף-משנה במיל' יכולה לשחק גם לרעתו, שכן איך זה אדם בתפקיד כה רגיש מבחינה ביטחונית ובדרגה צבאית כזו יוצא למדינת אויב ו"מפקיר" את סודותינו, שלא בשל שליחות ביטחונית אלא בשל עגל הזהב?).
עד כאן - עמדתה העקרונית של ההלכה היהודית, אותה אינני מתיימר כאן לפסוק הלכה למעשה. כל הנאמר במסגרת קוצר היריעה הינו רק בגדר דעה בין דעות והפניה למקורות. לקבלת פסק הלכה בנידון, על קובעי המדיניות לפנות לרב בעל סמכות הלכתית המקובלת על הציבור בישראל.
האם מחיר שִחרורו של טננבאום תמורת 400 אסירים מסוכנים מוצדק? האין זה מחיר מופרז? זו כבר שאלה אחרת, שאלה פרקטית שהמנהיגות צריכה להחליט בעניינה על-פי נסיבות המקום והזמן, ועל-פי השכל הישר.
