מראה ההפגנות באירן, שפרצו בעקבות תחושת הציבור שתוצאת הבחירות זויפה, מחזיר אותנו 30 שנה אחורה, כשהפגנות דומות הביאו את שלטון השאה לקיצו, ואת ח'ומייני - לשלטון. מאז עבר דור שלם. כיום, שלושה רבעים מאזרחי אירן אינם זוכרים את שלטונו העריץ של השאה, אך רובם גם אינם שותפים לדרכם האידיאולוגית-דתית של האיאתוללות. על-פי הערכה, כ-90 אחוזים מאזרחי אירן הם חילוניים לחלוטין, אינם מתפללים ואינם שומרים את ההלכה האיסלאמית. המנהיג הדתי העליון במדינה, עלי ח'אמינאי, נושא את דרשות יום השישי שלו באוניברסיטה של טהרן לא במסגד, כי המסגדים ריקים כמעט לחלוטין. ההתנהגות של מרבית האוכלוסיה בחיי היומיום רחוקה מערכי האיסלאם כרחוק מזרח ממערב.
על-פי החוק באירן, אסור להתקין צלחות לקליטת שידורי לוויין, אך ברבים מן הבתים הן מותקנות, והשלטון מעלים עין. מדי פעם נערך "מבצע" לגילוי צלחות, אך שוחד קל "מסדיר" את העניין.
מהי הדרך היעילה להנציח שלטון מבחינה כלכלית, אירן היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: יוזמה חופשית לחלוטין, חברות ומפעלים שאינם מביישים אף מדינה. האזרחים בדרך כלל חופשיים לטוס לכל מקום בעולם (חוץ מלישראל, כמובן), והפרט מרגיש חופשי כמעט לחלוטין, כל עוד אינו מתעסק עם השלטון. מצב זה אמור היה לסייע לאוכלוסיה "לשחרר קיטור" ולכלוא את הטענות נגד המשטר בלבבות. הרושם היה, שאנשים לא יהיו מוכנים להיהרג ברחובות כדי להחליף דיקטטור דתי בדיקטטור מסוג אחר. על דמוקרטיה קשה אפילו לחלום במדינה שאין לה מסורת דמוקרטית.
ללא ספק, אירן היא מדינה של ניגודים, ועם הניגודים הללו חייתה האוכלוסיה בשלום עד לאחרונה, כשבועיים לפני הבחירות לנשיאות. אז התברר שיש רבים המבקשים שינוי אמיתי.
כאן המקום לציין, כי נשיא אירן אינו ראש הפירמידה השלטונית, אלא פקיד מן הדרגה הרביעית, ומעליו יש שלוש רמות של סמכות, המאוישות על-ידי חכמי דת שאינם נבחרים. הוא אינו ממונה על פרויקט הגרעין ועל משמרות המהפכה, שהם הצבא החשוב והחזק ביותר של המדינה. עם זאת, הוא הסמכות הגבוהה ביותר הנתונה לבחירת הציבור, ולכן יש לבחירתו משמעות ציבורית. הפרלמנט מצוי באותה רמת סמכות שבה מצוי הנשיא, וגם חבריו נבחרים על-ידי הציבור.
אלא שהצגת המועמדות, הן לנשיאות והן לפרלמנט, אינה חופשית: בבחירות שנערכו לפני ארבע שנים, כ-6,000 איש הגישו טפסי מועמדות, אך רק שניים מתוכם אושרו, ואחד מהם - מחמוד אחמדינג'אד, זכה. הפעם הגישו מועמדות כ-700 איש, אך הוועדה אישרה רק לארבעה מהם להתמודד. הוועדה מאשרת מתמודדים לפרלמנט ולנשיאות רק אם אינם מסכנים את שלטון האיאתוללות, ובדרך זו אמורה ה"דמוקרטיה" האיסלאמית האירנית להנציח את עצמה ולשבט את מוסדותיה.
מאז המהפכה מתלבט המשטר בשאלה מהי אכן הדרך היעילה להנציח את שלטונו: חיזוק האחיזה בגרונה של האוכלוסיה, למניעת כל פעילות נגד המשטר, או הרפיית הצבת, כך שיתאפשר לכל אזרח לנהל את חייו בחופשיות וכך לא תתפתח עוינותו כלפי המשטר. מי שדגלו בהכבדת היד נתפסו כשמרנים, ומי שקראו להניח את הציבור לנפשו נתפסו כרפורמיסטים. יש לציין כי גם ה"רפורמיסטים" אינם דוגלים בשינוי השלטון, אלא רק בהתאמה מעטה של אופיו לנטיות הלב של האוכלוסיה, ולכן לא ברור אם הם אכן ראויים לכינוי זה.
בנוסף לכך התפתחו באירן הבדלים ניכרים בין שכבות חברתיות-כלכליות: בין עניים לבין מעמד הביניים, בין פועלי הדחק לבין אנשי העסקים. השוחד משמן את גלגלי הכלכלה, וקירוב מקורבים ומינוי קרובי משפחה הפכו לשיטת עבודה רגילה במסדרונות השלטון. רבים מבכירי השלטון הם מולטי-מיליונרים, בשל מעורבותם האישית במנגנון הדביק של הון ושלטון.
כל ה"קרקס" הזה עומד היום בפני רגע האמת. נראה כי נקעה נפשו של הציבור מהצביעות, מהזיופים, מן השחיתות, ובעיקר מן האכזריות של זרועות השלטון. ההפגנות שהחלו לאחר הבחירות כללו תקיפת תחנות משטרה, משרדי ממשלה ומרכזים של הבסיג' - המיליציה האזרחית התומכת בשלטון, שמספר חבריה מגיע למאות אלפים. הצעקות שליוו חלק מההפגנות הן "מוות לדיקטטור", כשהכוונה היא למנהיגה הדתי של אירן, איאתוללה ח'אמנאי. השלטון, שהתבסס במשך השנים על השנאה לאמריקה ("השטן הגדול" בלשונו) ולישראל ("השטן הקטן"), אשר השתקפה בסיסמה: "מוות לאמריקה, מוות לישראל" - ניצב עכשיו מול אותה סיסמה בדיוק, אלא שעתה המושא שלה אינו ישראל או אמריקה, אלא השלטון עצמו.
מדינת האייתוללות לא תחזור להיות כשהייתה האירועים עלולים להתגלגל כמו כדור שלג, או שמא - כדור אש, והדבר תלוי בכמה גורמים:
- מידת נכונותו של השלטון להיענות לדרישות ההמון - לפי שעה (יום רביעי לפנות בוקר) הסכימו ראשי השלטון לערוך ספירה מחודשת של הקולות במספר קלפיות. אלא שזו תתבצע שוב על-ידי נציגי משרד הפנים, ולכן ברור לכל שהתוצאות שוב יזויפו.
- מידת הלכידות של ראשי השלטון - האם הקבוצה המנהלת את המדינה תישאר מאוחדת, או שמא יבינו חלק מאנשיה כי השד יצא מהבקבוק ולא ישוב אליו עוד, ומי שיעזוב את הקבוצה השלטת אולי ישרוד, והנשארים בה - ייהרגו.
- רגשות הזעם של ההמון על הפגיעה במפגינים - נראה שהפגיעה באזרחים מגבירה את זעם האוכלוסיה, ואינה מרתיעה אותם מלהפגין.
- מידת האכזריות של הטיפול בהפגנות - עד עתה השלטון עדין לא נקט צעדים חמורים ממש, שכן אלו יפילו אלפי הרוגים. אם השלטון יגיע למסקנה כי הוא עומד בפני סכנת התמוטטות, ייתכן כי יאבד את המעצורים וינקוט כל צעד כדי לשרוד, גם הרג המוני.
- פחדם של המפגינים מפני הרג המוני - יש חשש כבד שזה מה שיקרה בסופו של דבר, אך אצל חלק מן המפגינים אין בחשש זה כדי לרפות את הידיים.
- תחושת המפגינים באשר לכוחם לשנות דברים מהותיים במדינה - התלכדות ההמונים יוצרת תחושת כוח, ועצם הסכמתו של השלטון לערוך ספירה חוזרת בקלפיות מסוימות מלמדת את ההמונים שיש שכר לפעולתם.
- עלייתה המהירה של מנהיגות ציבורית שתרכז ותכוון את פעילות ההמון - מי שעומד בשלב זה בראש המפגינים הוא מיר-חוסיין מוסאוי, המועמד הרפורמיסטי שבו בחרו ההמונים ושעל-פי הודעת השלטון - "הובס". לא ברור אם הוא, שכל השנים היה חלק מהשלטון, ירצה לעמוד בראש תנועה השואפת להפיל אותו, כמו שלא ברור אם ההמונים ירצו בו כמנהיגה של מהפכה נגד השלטון.
- מעורבותם בהפגנות של מגזרים נוספים: סוחרים, פקידים, חקלאים, לא רק סטודנטים - נראה כי זה אכן מה שקורה.
- התפשטות ההפגנות לערים אחרות בנוסף לטהרן - יש ידיעות על הפגנות ועל נפגעים בערים משהד, אספאהאן ושיראז.
- הצטרפותם של גורמים אתניים (כורדים, בלוצ'ים, ערבים) ל"חגיגה" כדי לקדם סדרי יום אתניים - גם בעניין זה יש סימנים של רצון לנצל את המהומה כדי להחליש את אחיזת השלטון בצוואר המיעוטים.
- מעורבותם של גורמי חוץ במתרחש - פומבית לא ניכרת התערבות של מדינות זרות בנעשה, וזאת כדי שלא לתת בידי השלטון אמתלה להתאכזר למפגינים לנוכח "שיתוף פעולה עם אויבי האומה". אולם מאחורי הקלעים ייתכן שהמפגינים מקבלים סיוע מצד גולים אירנים החיים בחו"ל, למרות שהתקשורת מאירן אל החוץ מוגבלת בשל סגירת ערוצי תקשורת רבים על-ידי השלטון. עיתונאים נדרשו לא לסקר את ההפגנות, ואין להם דרך ראויה להעביר את מסריהם לחו"ל. אירנים פונים לאנשים ולמדינות בחו"ל בבקשת סיוע ועזרה, אך לא נראה שמדינות ינקטו צעדים ממשיים לסייע למורדים.
בשלב זה קשה אפוא לצפות את ההתפתחויות, שכן מספר הגורמים המשפיעים גדול, ויחסי הגומלין ביניהם אינם ברורים. ההתפתחויות עלולות להיות מהירות, והתמורות - רדיקליות. מה שברור הוא כי תהיה אשר תהיה התפתחות המשבר באירן, מדינת האיאתוללות לא תחזור להיות מה שהייתה לפני שבוע. הצלקות שנחרטו בה בשלושת הימים האחרונים יגלידו באיטיות רבה, אם בכלל.
נאום נתניהו: גשר על מים סוערים מאז שנשא ברק אובמה את נאומו בקהיר לפני שבועיים, הופנו כל המבטים לישראל בשאלה: האם יאמר נתניהו את המילים המפורשות "מדינה פלשתינית", ביודעו כי הן עלולות להפיל את ממשלתו. נתניהו בנאומו הצליח לבנות גשר על המים הסוערים שבין הציפיות של אובמה ובין האקסיומות של הימין: מצד אחד אמר במפורש את מה שציפה ממנו אובמה, שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית, אך התנה זאת בשני תנאים: שמדינה זו תהיה מפורזת, ושהפלשתינים יסכימו להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. פועל יוצא של הכרה זו הוא, שהפליטים הפלשתינים לא ישובו לישראל.
נתניהו התחייב לא להקים התנחלויות חדשות ולא להפקיע עוד אדמות להרחבת גושי ההתנחלות. עם זאת, וכמענה לדרישות הימין, הוא דיבר על ניהול חיים נורמליים, מבלי לדבר במפורש על בנייה לסיפוק צרכי הריבוי הטבעי. נראה כי הוא השאיר את פירוש המושג "חיים נורמליים" למשא-ומתן עם האמריקנים בהמשך.
נתניהו זרק את הכדור למגרש הערבי, והתגובה האינסטינקטיבית של הערבים בכלל ושל הפלשתינים בפרט לא אחרה לבוא: שלילה מוחלטת של התנאים שהציב. בזאת שיחקו הערבים לידי הימין הישראלי, ונתניהו כנראה יצא עם כל קואליצייתו בידו. נביל אבו רודיינה, דובר הנשיאות הפלשתינית, אמר ש"נתניהו פוצץ את כל יוזמות השלום, ועל האדמיניסטרציה האמריקנית לשאת באחריות לבעיה." לדבריו, "נתניהו קרא תיגר על אובמה ועל העמדות הפלשתיניות, הערביות, האיסלאמיות והבינלאומיות". הוא טען ש"העובדה שנתניהו אינו מכיר בירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלשתינית, ומחייב את פתרון בעיית הפליטים בחו"ל, לא תביא לשלום צודק וכולל על-פי החוק הבינלאומי".
אך המרכיב החשוב ביותר בנאום נתניהו היה ההיסטוריה: בנאום קהיר של אובמה ההיסטוריה של העם היהודי התחילה בשואה - לפני 65 שנים. נתניהו בבר-אילן דיבר על ארץ ישראל ועל ירושלים, השייכות לעם היהודי כבר שלושת אלפי שנים. היה זה יותר מרמז לאובמה, שבירתו נוסדה רק לפני 220 שנה.
