למען הסר ספק, אבהיר כי אני סבור שעדנה ארבל היא עבריינית עלובה, ואני סבור שרובינשטיין עשה מעשה שמשון-נגד-פלישתים בזה שחשף לציבור סדק זעיר משיטת החיפוי והפשיעה המאורגנת של הפרקליטות והמשטרה נגד מי שאינו "משלנו" (חלק מה"קוזה נוסטרה").
ואולם, כמו שאני מוקיע את הנוהג המסוכן, ש"כל עוד אוהבים אותו, לא רואים בו שום פגם", כך אני מזהיר מפני ההיפוך, ש"כל עוד שונאים אותו, לא רואים בו שום זכות", בבחינת דברי חכמינו, דסני ליה לא חזי ליה זכותא (דהיינו, כששונא אותו לא רואה בו זכות), דרחים ליה לא חזי ליה חובה (כשאוהב אותו לא רואה בו חובה) (מסכת כתובות ק"ה, ב').
הבסיס לקביעתו האומללה של רובינשטיין לאסור על עדנה ארבל להופיע בפני ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ולהביע את עמדתה, מוצדק לחלוטין: בכל מוסד יש היררכיה, ויש פוסק אחרון, וזהו מתכון בדוק לאנרכיה אם כל פקידון בשירות הציבורי שחולק על הבוס העליון שלו, ילבן את המחלוקת ונימוקיה בדיונים של ועדות הכנסת. גם לכל מיני פקידים באוצר יש המון מחלוקות עם נגידי בנק ישראל, ועם הממונה על התקציבים. אז מה? לצורך כך בדיוק מתקיימים דיונים פנימיים, נסיונות שכנוע הדדיים, אבל הפוסק האחרון הוא בעל הסמכות העליונה, קרי רובינשטיין.
המעשה החתרני שעשתה ארבל יחד עם צמד שותפיה לפשע, נאווה בן-אור ויסכה לייבוביץ' (להדליף בפומבי נימוקים פנימיים של דיוני משרד המשפטים), אכן ראוי גם הוא לגנאי והוקעה, ומלמד עד כמה השתן עלה להן למוח, וכי הן איבדו כל שליטה עצמית על גבולות הכוח, החוק והסדר. אבל זו סיבה להעניש אותן, ולא את הציבור כולו. ובזה שסותמים לה כעת את הפה, מענישים את הציבור כולו שחייב לדעת את כל האמת, ודחוף.
אך למרות כל הדברים החמורים הללו המוסיפים חטאים על הפשעים של ארבל, ואולי דווקא בגלל חומרתם וחשיבותם הציבורית, ראוי היה שרובינשטיין יתן לארבל זכות עמידה ציבורית מ-ל-א-ה.
אני רוצה לשמוע את ההסברים של ארבל. אני רוצה לשמוע את התשובות שלה, או ההתחמקויות שלה, לשאלות הקשות שהפרשה הזו מעוררת. זו איננה עוד סתם-פרשה. זו פרשה חמורה יותר מכל פרשה שנחשפה עד כה.
אני מזהיר מפני פסילה אוטומטית של ארבל, כמו גם מפני שנאה אוטומטית של מזרחי או כל מי שקשור לשרשרת העבריינות שלהם. זו אינה הדרך הראויה. זהו מתכון למלחמת אחים. בו התחילו אמנם הם, אבל זה לא אומר שעלינו להוסיף קיסם למדורה.
יש לברר את כל הפרטים עד תום. וזאת לא נוכל ואסור לנו לעשות מבלי לתת פתחון פה מלא, לכל הצדדים, ואף להכיר בזכותם למתוח ביקורת פומבית מנומקת על מקטרגיהם. יש לתת למזרחי את הזכות לקיים מסיבת עיתונאים, ולהגן על שמו! שיואב יצחק יקבל הזדמנות לשאול אותו את כל השאלות הקשות המתעוררות בפרשה, באופן ישיר. לא שיואב יתקוף אותו דרך המדליפים שלו, ושמזרחי יתגונן באמצעות ההדלפות שלו, לעיתונים אחרים. יש לתת לארבל את הזכות, שלא לומר החובה, לסייע לועדת החוקה לברר את פרטי הפרשה החמורה הזו עד תום!
הרי אין לנו מישהו אחר שיורה לחקור את ארבל ולעצור אותה ואת מזרחי עד תום ההליכים, כמו שראוי היה לעשות כמינימום המתחייב. הדרך החוקית היחידה הפרושה בפנינו כרגע, היא לסבר את אוזני ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בפרטי הפרשה, ולפי נסיבות העניין לפעול: להדחתם הדחופה של ארבל ומזרחי, או להקמת ועדת חקירה ממלכתית פומבית, או להקמת אגף חקירות ופרקליטות זמנית לשעת חירום עד לטיהור האורוות מהסרטן, או לכל החלטה אופרטיבית אחרת שתתבקש מנסיבות המקרה.
כל עוד אין לארבל זכות דיבור, נמשיך להיות מוזנים בפרטי הפרשה רק באתר חלוצי ונועז זה, ונמשיך לשמוע את גרסתם של ארבל ומזרחי כפי שהיא מודלפת ו"מעובדת" על-ידי עיתנואי החצר שלה, בבחינת מנהרה בקצה האור. כי כל שאר אמצעי התקשורת מגוייסים לחפות על פשעי הטרוריסטים אשר השתלטו על שלטון החוק. זה דמי החסות שמשפחת מוזס ושוקן מחוייבים לשלם לעברייני שלטון החוק. שמור עליי ואשמור עליך.
זו לא רק זכותינו, זו חובתנו לשמוע את גרסתה ואת גרסת מזרחי באופן ישיר, פומבי ובלתי מסונן. אולי הם בכלל חפים מפשע? אולי הם סרחו אבל לא בחומרה המבעיתה המצטיירת כעת מהפאזל, ככל שיותר ויותר חלקיו המזעזעים נחשפים? ואולי הפרשה הזו הרבה יותר חמורה, וזהו רק קצה קרחון - ואכן אהרן ברק עמד מאחורי ההאזנות הסתר, ואולי "רק" דורית ביניש? ואולי "רק" יוסי שריד ופינס? ואולי "רק" נוני מוזס? ואולי "רק" ארבל ומזרחי? ואולי גם רובינשטיין סרח כאן ומקומו אולי בבית המשפט העליון, אבל בקומה התחתונה ביותר שבו, כלומר במרתף המעצרים? כל אלה הן שאלות גדולות וחשובות מידי מכדי להשאירן באויר וללא מענה. זו עננה רדיואקטיבית מעל מדינת ישראל כולה, לא "רק" מעל שלטון החוק.
לרובינשטיין יש בהחלט את הסמכות לאסור על ארבל להופיע. אולם "יש הבדל בין קיומה של זכות, לבין ההיגיון שבמימושה בנסיבות מסוימות" (מאיר שמגר) "מבחן האמת של זכות איננו ברגעים שבהם מתנהלים אירועים המבטאים סובלנות והבנה. קיומה של זכות עומד במבחן ברגעים מעצבנים ומרגיזים, במקום בו אין אהדה לטוען לזכות פלונית ולהשקפותיו" (גם כן מאיר שמגר, בפס"ד אחר). על רובינשטיין לחזור בו, במלוא האצילות, ולתת לארבל פתחון פה לגיטימי. להרשות לה להופיע בכנסת ולהאיר את עינינו בגרסתה. להרשות לה לכנס מסיבת עיתונאים -להבדיל מראיון עם כתבלתב חצר כזה או אחר. "להמשיך כרגיל מבלי לחקור זה כמו לחצות כביש סואן בעיניים עצומות" (ושוב מאיר שמגר, בדבריו על נסיון החיפוי על אהוד ברק בפרשת 'צאלים ב').
"איש אינו מסוגל להתנער מזכותו הטבעית לתת פומבי לעמדתו, ואיש אינו מסוגל להסמיך מישהו אחר לכפות עליו את דעתו. אפילו נניח שאדם יכול לוותר על זכויותיו, שום ויתור כזה אינו תופש, משום שחופש דעה טבוע בטבעו של אדם, ואין אדם מתנער מטבעו" (ברוך שפינוזה, על-פי 'המשפט' מאת חיים ה' כהן).
ולארבל, הפעם אני מייעץ לך להפר את ההוראה החוקית של רובינשטיין, כדין: אם רובינשטיין אוסר עלייך - שימי עליו קצוץ. אין לו סמכות לכך. זו לא רק זכותך החוקתית, זו חובתך. לכי לתת ראיון לטלוויזיה בלי לבקש אישור מאיש. תדאגי שיואב יצחק ואביגדור ליברמן יהיו גם כן בפאנל השואלים כדי שכולנו נקבל תשובות לכל השאלות ולא רק תשובות לשאלות מוזמנות על-ידך.
לכי את לוועדת הכנסת. הודיעי למיכאל איתן שיש לך רשות להגיע, ושיקבעו מועד חדש אליו תגיעי. הרי יש לך באמת רשות להגיע, על-פי החוקה, שהיא יותר מהוראת-שעה חולפת של רובינשטיין כזה או אחר. האיסור של רובינשטיין הוא בלתי חוקי בעליל, ולכן כאילו הוא לא ניתן.
כשלעצמי, גב' ארבל, אני חושב שמקומך בכלא. יחד עם מזרחי, וכנראה עם עוד כמה מעלייך השותפים לפרשה זו. אבל אני, לא כמוך, אינני נעול בגישה זו בשינאה עיוורת אלייך או למי מכנופייתך. אני דווקא מתפלל שתוכיחי לי שאת צודקת ואני טועה. אני לא רוצה להיות צודק. אני לא רוצה לדעת שמה שברור לנו היום כשמש, הוא חס וחלילה נכון. כי אם זה נכון, אפשר ללכת לאו"ם, להחזיר יפה את המפתחות של המדינה, ולהודות שנכשלנו. ואז מה תעשי כשתחזרי לפולין? תחזרי להיות הספונז'דורית בבית של איזה אציל?
אז אני מעדיף לדעת שאני טועה, ואגן עד מוות על זכותך להביע את עמדתך, למרות שאת תסתמי לי את הפה ברישעות, בכל הזדמנות שרק תינתן לך.
__________________
הכותב הוא אסיר משוחרר אשר הגיש תביעה נגד השופט שהרשיע אותו, בטענה לקבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. התביעה נמחקה בהסכמה בתמורה לשחרורו מהכלא בעסקת טיעון.
