נשיא בית המשפט העליון לשעבר שב והוכיח לנו
בהרצאה שנשא כי על אף טענתו בעבר למחויבות למשנה הציונית ולקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, המשמעות המחייבת שהוא נותן למונחים אלו מצומצמת מאוד ובפועל הוא קרוב הרבה יותר לתפיסה הפוסט ציונית הקרויה גם "מדינת כל אזרחיה".
לזכותו של אהרן ברק, ניתן לומר שהוא נותן הגדרות בהירות לתפיסותיו. מלבד העדפת יהודים בהגירה לישראל, אין ולא צריך להיות למונח מדינה יהודית משמעות נוספת. מקביעה נחרצת זו מתחייבות מסקנות מרחיקות לכת שיש בהן כדי לערער את הנורמות הערכיות הבסיסיות שמכוחן הוקמה מדינת ישראל.
על-מנת להסיר כל ספק, מודיע לנו השופט ברק:
"אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה. לתושבים הערבים מגיעות כל הזכויות המגיעות ליהודים. ליהודי יש אומנם זכות ראשונית לעלייה לארץ אבל ברגע שהוא מגיע אליה, זכויותיו צריכות להיות שוות לזכויותיו של הערבי".
לטעמי, ההתעלמות מהעובדה שלמדינה יהודית קיימים תפקידים רבים נוספים מאשר היותה מסגרת הגירה המעדיפה יהודים, אין לה דבר עם שמירה על זכויות אזרחיות. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לא נועדה להבטיח מתן זכויות אדם אזרחיות יסודיות שאין מחלוקת כי כל אזרחיה ראויים להן באופן שוויוני, ומי שטוען שזו מטרתו מטעה ביודעין, או בשוגג.
מטרתם הסמויה של אלו הטוענים להסבתה של ישראל למדינת כל אזרחיה - ואהרן ברק הוא הקול החשוב מבין קולות אלו - היא שלילת הלגיטימיות של הזיקה הלאומית בין המדינה לעם היהודי, על-מנת לבטל את צביונה הלאומי-יהודי של המדינה והמרת מרכיב זה בצביון אזרחי נטול מחויבות, תוכן וזיקה לאומית ממשית. היהדות על-פי תפיסה זו תהיה לדתם של חלק מאזרחי מדינת ישראל, ממש כפי שחלק אחר מאזרחיה הוא מוסלמי או נוצרי. מעבר להיותה של הדת היהודית כרטיס כניסה למהגר, אין למסורת היהודית והזהות הלאומית היהודית תפקיד בעל משמעות מדינית או לאומית בעיצוב דמותה ובהגדרת משימותיה.
בעיני המתנגדים לדרכו של ברק, שהם, אני מאמין, רוב מניינו של הציבור היהודי, המונח מדינה יהודית משמעו שלישראל חייבת להיות באורחות חייה זיקה עמוקה למסורת היהודית ולזהות היהודית. מדינה יהודית מעצם טיבה וטבעה חייבת ליטול על עצמה משימות לאומיות שיתנו משמעות להיותה מדינת העם היהודי. כך למשל מדיניות של עידוד להתיישבות יהודית בחבלי ארץ בה היהודים הם מיעוט - הינה לאומית נכונה וראויה. כך גם הבאת יהודים על-מנת לשפר את המאזן הדמוגראפי. לא פחות חשובה הינה מדיניות קרקעית והתיישבותית שנועדה להגשים מטרות לאומיות.
כזכור, אהרן ברק אחראי לפסק הדין בעתירת עאדל קעדאן, הקובע את הלכת היסוד בנוגע לערך השוויון בהקצאת קרקע ממלכתית. פסק דין קעדאן הנו פסק דין אנטי-ציוני במובהק ואין לו דבר עם עיקרון השוויון. הלכת קעדאן מבטאת גישה הרסנית שהתפתחה בבית המשפט העליון ואשר למרבה הצער ניתנה לה הצדקה על-ידי נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון הממשיך להטיף לה עד עצם היום.
דבריו של אהרן ברק מוכיחים כי לאחר ש"נשבעו אמונים" לעיקרון המדינה היהודית והדמוקרטית, נעשה על-ידי חוגים מסוימים הכל על-מנת לכפור בתוקפו של עיקרון זה ולטעון כי מושגים אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. רבים מוכנים לקבל רק את קיומו של חוק השבות כביטוי להיות ישראל מדינה יהודית, ומעבר לכך, הם דורשים החלה מלאה של העקרונות הדמוקרטיים האוניברסליים.
מעניין לראות כי אלו שפעם דרשו להפוך את מגילת העצמאות כבסיס לחוקת המדינה גילו לפתע, כי עיקרון מדינת העם היהודי זוכה בה להדגשת יתר ונסוגו מכוונה זו. לא רק ערביי ישראל יסרבו היום לחתום, כאקט הצהרתי, על מגילת העצמאות, חלקים נרחבים בשמאל הישראלי יצטרפו לסירוב זה. האם אהרן ברק היה חותם היום על הכרזת העצמאות - יש לי ספקות כבדים!
השפעתו הדומיננטית של אהרן ברק על בית המשפט העליון הפכה אותו בעיני רבים לגוף שמחויבותו לערכים הלאומיים היהודיים חשודה. לו היינו יודעים שאלו השקפותיו של ברק, בוודאי היה מקום בשעתו להתנגד למינויו לתפקיד בכיר כלשהו במערכת המשפט. כעת, כאשר מתעורר הצורך לבחור שופטים נוספים לבית המשפט העליון, יש לוודא שאין הם שותפים להשקפותיו של ברק, שאם לא כן - תמצא ישראל עצמה בפני שוקת שבורה מבחינה זו שבית המשפט העליון הוא המוסד שיקעקע את ערכי היסוד שלה.
