אמירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, על רצון היהודים לזרוק ערבים לים אינה נכונה וגורמת לנזק תדמיתי למדינה ללא הצדקה. ערביי ישראל הינם אזרחים שווי זכויות והדרישה לנאמנות למדינה ולחוקיה הינה בסיסית ומוצדקת. האכזבה של הציבור היא מתחושת הפגיעה בנאמנות זו. מסקנת הדברים - שלא להמליך מלכים, כי אז נעלמת הביקורת וכשיש דעה אחרת יש להביעה באומץ ובכבוד.
קטונתי מלבקר כמשפטן את נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק. תרומתו לזכויות האדם והאזרח היא אבן יסוד בתולדות המדינה. כאדם אין כמותו כמסביר פנים לכל אדם, גדול כקטן. עם זאת קשה להחריש נוכח דבריו, כפי שנמסרו בעיתונות, על הרצון "לזרוק ערבים לים". מהצד העובדתי - אין דברים אלה נכונים. מצד התוצאה - הדברים גורמים נזק תדמיתי גדול לישראל.
ראשית לעובדות- רובו המכריע של העם בישראל אינו רוצה "לזרוק את הערבים". הציבור מקבל את עובדת ערביי ישראל כאזרחים. הדרישה היחידה והמוצדקת היא דרישת הנאמנות למדינה וכמובן קיום החוק. לדידי, ערבי הוא קודם כל אדם, הוא אזרח שווה זכויות, גר ותושב עמנו. בן דת מונותאיסטית ומצאצאיו של אברהם אבינו. כאן לצערנו נכונה אכזבה קשה - כשבוחנים את התבטאויותיהם של מנהיגיו, חברי הכנסת הערביים, רואים בהם דברי הסתה נגד המדינה. חלקם נפגש בעת מלחמה עם המנהיג שמוביל מלחמה נגד המדינה. הכנסת משלמת פנסיה לחבר כנסת שנמלט מחקירה, לארץ אויב. יש שאינם נרתעים מלהפגין את שמחתם לאיד המדינה כשהיא נפגעת. יש יום נכבה, ויום האדמה וועדי פעולה וכדומה. האכזבה הגדולה אינה רק מהשתתפות עוינת פעילה בפעולות טרור, של מעטים אומנם, אלא בעיקר מהסקר שהתפרסם לאחרונה לפיו 60% מערביי ישראל אינם חפצים בקיומה של מדינת ישראל. צריך להבין את גודל האכזבה על-רקע גודל השיפור ברמת חייהם של ערביי ישראל בהשוואה לערביי המדינות השכנות, שיפור ושיתוף שהולך וגדל בהתמדה. האכזבה בולטת על-רקע זכויות היתר של ערביי ישראל, בעיקר באי-שירות צבאי/לאומי. איננו מתחשבנים עם ערביי ישראל בעומס הגדול שהם מטילים על המדינה - לו היו מפרסמים לצד חלקם באוכלוסיה (20%) את חלקם בתשלום (או אי-תשלום) מס הכנסה, חלקם בעבירות הרכוש ובעבירות התנועה ובתאונות, בבנייה הלא חוקית, ביושבי בתי בסוהר, בתיקי ההוצאה לפועל (50%) וכיוצא בזה, מול חלקם בהוצאות הביטוח הלאומי, חלקם בקבלת השירותים השונים - המספרים היו מדהימים. אין קיפוח ואין היעדר שוויון, מלבד העסקה בשירות הממשלתי.
נכון, רמת חיים אינה חזות הכל. עיני אינה צרה. ההתלבטות האמיתית היחידה שקיימת בציבור היא האם הוא צריך לנהוג כבת יענה נוכח הנתונים ולקדם את הציבור הערבי בתקציבים כה גדולים - כשאין נאמנות למדינה. ישנה דעה שאי-הנאמנות נובעת מהתנאים וככל שישופרו התנאים והיחס - כך תגדל הנאמנות. לצערי, הנתונים אינם מאמתים עדיין את התיזה הזאת, הם מאמתים את ההערכה שיש למיעוט הערבי מה להפסיד מהכללתו בריבונות מדינה פלשתינית ולכן אין רצון לכך. סיכומו של דבר- יש ויכוח, ישנה אכזבה, אך אין כל רמז לרצון לזרוק חלילה מישהו לים או לגרשו מן הארץ. ישנה רק דרישה לנאמנות. אם תתקיים, הציבור יהיה מוכן לחבק.
שנית, לנזק התדמית - כשהדברים נאמרים על-ידי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הנזק גדול. השאלה היא, אם אין חובה מוסרית על איש מדינה לשעבר וכאזרח למנוע נזקים כאלה. האם נעלמה העובדה הבסיסית שמדינת ישראל עדיין מנהלת מאבק קיומי ארוך, שהולך ונעשה קשה ומורכב יותר. האם לא היה די בכך בנזק האדיר לדמותנו בעולם, שנגרם ממסקנות ועדת קאהן (השופט ברק היה חבר בה) שהטילה את האחריות על הרצח במחנות סברה ושתילה על ישראל ועל אריק שרון שהיה שר הביטחון. עד היום לא מובנת נטילת אחריות על פשע שלא אנו ביצענו ולא אנו גרמנו לו. בעולם של היום נשארות האמרות והתמונות - ושום טענה על אי-נכונות העובדות - לא תעזור (כמו אותה תמונה של אב מגונן על בנו שנפגע בעזה - גם כשהוכח מאוחר שבוימה - התמונה והתדמית נשארו בתודעה ובזיכרון).
השאלה הגדולה היא מדוע לא צפו והציפו את הדברים בעתם ובזמנם. כיום ברור, וכבר מדברים על כך בחוגים רחבים, שתוצאות נשיאותו של ברק בבית המשפט העליון, שהעמיד דורות הרבה, לא היו טובות למערכת המשפט ולמדינת ישראל. בתקופתו נפרמו תפרים וחישוקים רגישים של חברת המהגרים המפוצלת בישראל, דבר שפגע בחוסנה ובנחישות אזרחיה. יעילות ויכולת הממשל למשול ירדה. בתקופתו נפגעו ערכים יהודיים וציוניים המונחים בבסיס קיומה של המדינה. עתה יש חשש שתגובות הנגד למגמות האלה תגרומנה לתוצאות בעייתיות אחרות.
כשאני בוחן שאלה זו, אני מגיע למסקנה, ללקח, שאסור להמליך מלכים, כי אז פסה הביקורת, נעלמת הבקרה, נעלם האיזון, ויכולים לאמץ גם דברים שגויים. אני נזכר בדבריו של פנחס ספיר ז"ל שנשאל בשעתו על יחסו לדוד בן-גוריון והוא השיב "אינני חסיד של אף אחד". בצעירותי התשובה קוממה אותי, לימים הבנתי את אמיתותה. אנו מעלים אנשים לדרגת עילויים, אלילים, מה שהוא אומר קדוש, ואבוי למי שיאמר אחרת (יוחרם). ואז כבר איננו מבקרים, איננו בודקים את עצמנו ואת הדברים לגופו של עניין.
מכאן ללקח השני : כשיש דעה אחרת חייבים להביע אותה באומץ (אם כי גם בכבוד הראוי, ללא ביטויי גנאי חלילה). האחרים חייבים להקשיב ולהיות סובלניים ולבדוק את אפשרות נכונותה.
ביקורות על דרכו של הנשיא ברק היו ונשמעו על-ידי עורכי דין ושופטים משך שנים רבות, אך אלה היו בחדרים ובחוגים סגורים. העיתונות, שקיבלה חופש ביטוי מאין כמוהו, רק היללה ושיבחה. בפקולטות למשפט התחנך על משנתו של הנשיא ברק דור שלם, שאינו מכיר שיטת משפט אחרת. דור זה מאייש את המערכות השונות.
מסקנת הדברים היא שגם אם האדם גדול ודגול, ככל שיהיה - יש לבחון בביקורתיות כל עמדה שלו ואין לקבלה אוטומטית. זה נכון בכל תחומי החיים (ראה מקרה גרינספאן, משה דיין ז"ל ואחרים).
