כ"ץ: התקיפה בסוריה תואמת את מדיניות ישראל

השורשים של שיתוף הפעולה הביטחוני המתרחב בין ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ - מול איומים ברורים, מיידיים וקטלניים של האייתולות והטרור האיסלאמי - נשתלו ב"מלחמת ששת הימים" ובמלחמת האזרחים בתימן בתחילת שנות ה-60'.

בית המשפט בירדן סרב לבקשת ארה"ב להסגיר אליה את המחבלת אחלאם-א-תמימי שהסיעה את המתאבד שרצח 15 נפשות במסעדת "סבארו" בירושלים בשנת 2001 ופצע 130, ובין הקורבנות שניים מאזרחיה. הרוצחת יודעת היום, שבין ההרוגים היו 7 ילדים ואשה בהריון, ועדיין היא מכריזה בגאווה: "הייתי עושה את הכל שוב"! דעת הקהל בירדן יודעת את הפרטים, מסמרי השיער, של הטבח הזה, ולמרות זאת הרוצחת היא אצלם דמות נערצה, כוכבת טלוויזיה. לדעת ראש איגוד עורכי הדין בירדן לשעבר, סאלח אלערמוטי, למשל, עמדה לרוצחת "זכות ההתנגדות לכיבוש ולהגדרה עצמית".

בכוונתי להרחיב את התמונה שהצגתי במאמרי בשבוע שעבר. במאמר הצגתי את תפיסתי כי מי שחושב שמדינות ערב הסוניות ה"המתונות" ילחצו על הפלשתינים להגמיש עמדות יסוד שלהם על-מנת להביא להסדר שלום עם ישראל חי באשליה. או להפך, מי שחושב שניתן להגיע להסדרי שלום עם המדינות הסוניות כמו סעודיה ובחרין, למשל, בלי הסדר שלום עם הפלשתינים, חי גם הוא באשליה מתוקה. אני מעוניין הפעם לדון ברעיון אזורי נוסף שקנה לו לבבות ומעריצים בישראל: ברית/הסדרי ביטחון עם המדינות הסוניות "המתונות" מול האיום האירני המשותף. רווחת גם הגישה המשולבת, דהינו: נעשה שלום עם הפלשתינים בעזרת המדינות הסוניות ה"מתונות", ואז לא רק שנגיע להסדרי שלום עם סעודיה ומדינות המפרץ (כי עם מצרים וירדן יש לנו כבר שלום ), אלא נוכל ליצור עמן ברית צבאית נגד האויב האירני.