יש עדנה לסוג ב'

הוותיקים שבינינו זוכרים, מן הסתם, את הירקות והפירות של פעם, שהיו טעימים ועסיסיים לאין ערוך מאלו של היום. תפוח העץ, שעדיין לא ידע ריסוס, אף שהתולעת כירסמה בו בכל פה; המלון הכתום, בעל צורת האליפסה והמתוק כצפיחית בדבש; העגבניה, מלאת הטעם, והאבוקדו, עם הארומה הנפלאה - איפה, איפה, איפה הם היום?

את מקומם תפסו, למרבה הצער, הירקות והפירות המרוססים, שפגיעתם בבריאותנו רעה, ככל הנראה, לטווח ארוך, מאלה ה"אורגניים" של פעם. גם הניסויים האגרונומיים בפירות ובירקות, שנועדו לשפר את מראם החיצוני, דחקו מזמן הצידה את אלה ה"מכוערים", "סוג ב'", וגם ייקרו, לאין ערוך את מחיריהם.

השכל והזמן

אלא שעכשיו מתברר כי מה שלא עשה השכל - עשה הזמן. עובדה: השבוע ביטלו, סוף סוף, מדינות האיחוד האירופי את האיסור שחל בעשרים השנים האחרונות על מכירת תוצרת חקלאית "מכוערת". אותן מדינות הגיעו למסקנה המתבקשת, כי לא כל מה שנוצץ הוא, באמת, זהב; שלא כל מה שאסתטי הוא, בהכרח, גם טעים; ומעל לכל - אין שום היגיון וצדק בהחרמתו של "סוג ב'", שגם אם הוא פגום במראהו - הוא, בהחלט, זול ואפילו טעים יותר.

כבר קבעו חכמינו כי מוטב שלא להסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. אלא שלפני 20 שנה החליטו המשווקים האירופיים כי אם אין בפירות ובירקות כדי למשוך את עין הלקוח - אין גם שום סיכוי שירכוש אותם. לפי אותה תיאוריה, כמו שגבר בוחל באישה מכוערת, כך הוא יירתע מרכישת מלפפון עקום, או גזר בעל שתי רגליים.

ניתוחים קוסמטיים

יופיים החיצוני של הפירות והירקות, שעברו "ניתוחים קוסמטיים" במעבדות, אומנם דחק מן השווקים את הנכים והפיסחים שבהם, אבל יחד עם זה גם ייקר מאוד את עלותם.

מטרת שינוי החוק במדינות האיחוד האירופי היא אחת: להוזיל, לאין שיעור, את מחיר המזון הטרי בתקופה של משבר כלכלי עולמי, וגם להקל על הביורוקרטיה, שאיתה נאלצים מגדלים ומייבאים להתמודד. עכשיו מסתבר שמחירם של פירות וירקות "לא-מושלמים", עם פגם כלשהו בחיצוניותם, עשוי להיות עד 40 אחוז זול יותר מקרובי-משפחתם, בעלי הצורה המושלמת.

כשהלשון בחוץ

אבל, בעוד שבמדינות האיחוד האירופי כבר למדו את הלקח, שבויה, עדין, ישראל במיתוס הישן של פאר חיצוני. ובינתיים מדשדש הפרי והירק הישראלי הרחק מאחור: התפוז, כמו האבוקדו, שהיו פעם תפארת הייצוא החקלאי - נדחקו ממש לקרן-זווית בתחרות הקשה עם מדינות כמו ספרד ואיטליה, שתוצרתם, מטבע הדברים, זולה הרבה יותר מעבר לים.

וכך נותרו הפירות והירקות, תוצרת הארץ, "עם הלשון בחוץ", בלא יכולת להתמודד ולשרוד עם ענקים. הקונה הישראלי, שנותר בררן, שבוי עדיין בקונספציה של קנקן יפה שעדיף על תוכנו. אבל הגיע הזמן שגם השוק הישראלי יתעשת ויפרוס כנפיים: טובה עגבניה עם חטוטרת ועסיסית על פני אחת שהיא עגלגלה ויבשה; וטוב מלפפון עקום וחיוור, אבל עשיר בטעם, על פני זה שהוא ישר, אבל תפל. וגם החציל, חסר הצבע, טעים, ואולי גם הרבה יותר בריא, מזה הסמוק, שהוזרק לו "בוטוקס".