|
אשורר שירה
|
י. אביעזר
|
שיריו הפכו לנכס צאן ברזל בהווי היהודי בארץ ובתפוצות * בימי העלייה הגדולה לארץ הוא היה קרן אור בעבור העולים יוצאי צפון אפריקה * בפטירתו הסתלק עוד שריד מהדור של אותם יהודים יקרים שידעו לשמח את אחיהם בכל עת, שמחה ומצוק * בדרכו האחרונה של נעים זמירות ישראל ר' ג'ו עמאר ז"ל
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
החוכמה ליצור פיוט בסלנג מוזיקלי מזרחי ולהביא אותו להכרה כלל עדתית, זהו משהו מיוחד שרק הפייטן והזמר ג'ו עמאר היה יכול לעשות.
את השיר המיתולוגי אשורר שירה לכבוד התורה (המוכר בעיקר כג'ינגל המיתולוגי העתיק של מפלגת שס), כמו גם שירים ופיוטים מזרחיים ומרוקאיים נוספים כ'ישמח משה', 'שלום לבן דודי' ועוד, הצליח עמאר להחדיר עמוק אל לב לבה של התרבות הישראלית הציונית, ושיריו הפכו לנכסי צאן ברזל.
ארגון "קונקשנס" העולמי - המופקד על עולם החזנות ברחבי תבל, יצא ללקט מילות פרידה לחבר לדרך, לאיש שהיווה סמל, דוגמה ומופת בתרבות המוזיקה היהודית, החזנות העממית, ומי שהיה הראשון לפרוץ את חומת השירה והשידור בישראל לזמר המזרחי.
בשיחה שקיימנו עם זקן החזנים והפייטנים בישראל (ובן שכבת גילו של ג'ו עמאר), החזן ר' דוד ריאחי, הוא ספד לו: "איזהו מכובד המכבד את הבריות. ג'ו עמאר היה אדם שידע לכבד כל אדם, וגם מעל כל במה. אני זוכר, שכאשר עליתי ארצה בשנת 1956 הלכתי לגור ברמלה, וג'ו עמאר היה גר ביד רמב"ם הסמוך. הלכתי להכיר אותו, ומאז התחברנו יחד. היינו משדרים יחדיו בקול ישראל את התוכנית המוזיקלית, והיו לנו הרבה הופעות משותפות. אני יכול להגיד עליו שהיה בן אדם טוב, ומלא שמחת חיים. מבחינתי הוא נחשב לאומן גדול עם קול אדיר, וחסרונו ניכר כבר בשנים האחרונות. יהי זכרו ברוך".
גם החזן והפייטן יגאל בן חיים מספר על חבר קרוב. "מעבר להיותו אמן ויוצר דגול, הוא היה חבר אמיתי. אני זוכר את ההקלטה הראשונה שהייתה לנו ביחד על השיר ישמח משה. עשינו את ההקלטה לשיר הזה באולם 'אינקא', וג'ו, בתוך שנתיים מזמן עלייתו לארץ, הפך לסולן בכיר. על אף שבתחילת דרכו בארץ עבד כמורה בגבעת וושינגטון, אך מהר מאוד גילו את כישוריו, והוא נטש את מקצוע ההוראה לטובת השירה. למעלה מעשר שנים שרנו ביחד, מתוכם שלוש יצירות מיוחדות כמו קנטאטה שיר השירים בלחן של עזרא אהרון, ויצירה של גבאי שכתב על שלושת אלפים שנה למלכות כורש, ודברים מיוחדים נוספים. זכיתי גם שהוא הופיע בחתונה שלי בשנת 1960 בירושלים. ואפשר לומר על ג'ו עמאר שהוא זה שפרץ את כל המוזיקה המזרחית ויצא עם זה קדימה".
הזמר המזרחי משה גיאת, מי שהופיע מספר פעמים עם ג'ו עמאר מעל בימה אחת, הביע צער על כך שאמנים רבים לא הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה וסיפר כי ג'ו עמאר היה עבורו מורה דרך. "מגיל 8, כילד קטן בשכונת התקווה, הזמר הנערץ עלי היה ג'ו. הייתי מסוגל לשבת ולשמוע ולחזור על שיר שלו במשך 20 פעם בלילה. בשלב מאוחר יותר יצא לי להכיר אותו מקרוב ואף להופיע איתו יחד, ויתרה מזו, מרוב אהבתי לשיריו, הקלטתי בעצמי שירים שלו כמו 'שלום לבן דודי', 'אליך אקרא י-ה', והשיר הידוע 'ברצלונה'. מה שיפה היה אצל ג'ו, שהוא היה קונצנזוס. כולם אהבו לשמוע אותו. אשכנזים וספרדים. ואני זוכר, שכאשר החזן משה קוסוביצקי הגיע לארץ בתחילת שנות השישים מארצות הברית, עוד בשדה התעופה הוא ביקש ממלוויו "קחו אותי למושב יד רמב"ם. אני רוצה לפגוש את ג'ו עמאר". והוא התפעל ממנו בצורה מדהימה. ג'ו יצר מוזיקה ישראלית מיוחדת".
החזן הירושלמי ר' משה חבושה שגם הוא הכיר אותו מקרוב, העלה זכרונות מהעבר, מימי קול ישראל. "היה לנו פרלמנט קבוע בכל יום שישי, והיינו מנגנים בשידור חי. למדתי ממנו הרבה דברים, ביניהם את עצם האמנות והשליטה על הבמה. אני זוכר, שהיה מקרה שהוא הזמין אותי לנגן עוד בבית הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים. הגענו לשם, ולא היה רמקולים ושום דבר, רק רעש ומלא אנשים. הוא לקח שולחן, הושיב אותי עליו, ואמר לי תתחיל לנגן. והוא התחיל לשיר בלי מיקרופון ובלי רמקולים, ובבת אחת הוא השתיק את כל הקהל וריתק אותם לשיריו. הייתה לו שליטה מיוחדת על קהל. ג'ו עמאר ניחון בקול בעל נעימות מיוחדת. גם זמר גדול, וגם קול יפה. אהבו לשמוע אותו מכל המגזרים. כולם מכירים את החומר שלו. אשכנזים, ספרדים, טורקים, מכל העדות והסגנונות. כזה היה ג'ו. איש של כולם".
גדול החזנים בעולם ונשיא 'קונקשנס', החזן ר' ציון יחזקאל, הגדיר את ג'ו עמאר כ'שועל הופעות'. "בכל סיטואציה הוא ידע להסתדר מצוין. הופעתי איתו בעשרות הופעות ברחבי העולם, בכל החוגים ובכל העדות, מלבד האהדה הרבה שהיה צובר מהקהל הגדול, הוא פשוט ידע להעביר הופעה מושלמת. גם אם הנגנים היו חלשים בחומר, וגם אם הרמקולים היו גרועים - הוא היה מתגבר על הכל. הקול שלו גבר על הכל".
ציון מספר עוד על השיחות האישיות הרבות שהיו להם ביחד. "דיברנו הרבה על העבר. על איך שבשלב מסוים הוא פשוט הרגיש שלא מעריכים בארץ מספיק את היכולות שלו ואת הקול שלו והוא נאלץ להגר לארצות הברית. אבל למרות זאת, הוא ביקר עשרות פעמים בארץ, ואני זוכר שתמיד לפני כל הופעה הוא היה מסתגר בחדר לבד ומחמם את הקול שלו. וכשביקרתי אותו בארצות הברית, בשלב מסוים שאיבד את הקול שלו - זה הרג אותו. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. ומילה לסיכום מי היה ג'ו עמאר - אמן, מלחין, ויוצר שידע לשלב מזרח ומערב".