|   15:07:40
דלג
  יוסף אורן  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

השאננים לציון (א)

טענת הנישול של הערבים מאדמתם, שהעלה ס. יזהר ב"חרבת חזעה" שלו, התקבלה בכל תוקפה המופרך על-ידי סופרים כמו א.ב. יהושע ("מול היערות"), מאיר שלו ("עשו") ואלון חילו ("אחוזת דג'אני")
06/07/2009  |   יוסף אורן   |   מאמרים   |   ישראלי-ערבי   |   תגובות
הסופר ס. יזהר [צילום: אתר הכנסת]

לחידוד העימות בין לוחמי צה"ל כפולשים זרים לבין הערבים הנכבשים, חזר יזהר כמה פעמים על הביטוי "ארג דורות" – לציון השורשים העמוקים המחברים את הכפריים לנחלות חרבת חזעה, ו"צייד" את לוחמינו בשפנדאו – כלי הנשק של הצבא הנאצי, שלא היה מצוי כלל בידיהם במלחמת תש"ח

אחד מייחודיה של השפה העברית הוא שקיימות בה ארבע אותיות שימוש (המוכרות כאותיות בכל"מ) אשר לעתים החלפת אחת מהן באחרת יכולה לשנות לחלוטין את מובנה של מילה במשפט. כאשר פתח הנביא עמוס, שפעל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, את נבואתו במילים "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון" (עמוס, ו') - הבהירה אות השימוש ב', שהוצמדה בתקבולת מושלמת ל"ציון" וגם ל"הר שומרון", כי "השאננות" היא אורח חיים עכשוויסטי-הדוניסטי, שהאליטות השלטוניות בשתי המלכויות שהתפלגו מממלכת בית דוד, מתמכרות לו. אף שהפילוג לשתי מלכויות החליש אותן, ולכן סכנה מאיימת עליהן, אין האליטות עוסקות בהיערכות מול האיום על קיומן (ו"הרעש" אכן הפתיע את שתי המלכויות כעבור שנתיים, ככתוב בפתח קובץ הנבואות של עמוס), אלא דבקוֹת ב"שאננות", באשליה שהשקט - וזהו המובן של המילה "שאננות" - מובטח למדינותיהן, ולכן הן, האליטות, יכולות להמשיך ב"דולצ'ה ויטה" שלהן.

אך לא זהו מובנה של המילה "שאננות" בכותרת מסה זו, שבה הוחלפה אות השימוש בי"ת באות השימוש למ"ד: "השאננים לציון" כאן הם השאננים בספרות הישראלית, שבפעילותם הספרותית-פוליטית מבטאים לא אדישות למצבה הקשה של המדינה וגם לא אסקפיזם אנוכי-הדוניסטי, אלא התערבות החורגת מתחום בקיאותם וניסיון פסול לגייס דעת קהל, שתלחץ על הממשל הישראלי לנהוג תבוסתנות ולקבל החלטות מדיניות וביטחוניות, שרק יחמירו את מצבה הקשה בלאו הכי של המדינה.

לפיכך, מובנה של המילה "שאננות" בכותרת המסה היא אדישות כלפי הנחת היסוד של הציונות, כי ארץ ישראל בשלמותה היא נחלתו הלאומית של העם היהודי, והסתייגות מן הפעולות שבהן עושה המדינה בכל שנות קיומה כדי לדבוק בהנחה זו ולהגשימה.

התחפרותם של מרבית סופרי ישראל בהשקפתם זו והתעקשותם לדבוק בה, גם אחרי שהעובדות חוזרות ומוכיחות כי אי-אפשר ליישם את פתרונותיהם ל"סכסוך", וכי סופרי "מחנה השלום" רק מחלישים את מעמדה של המדינה בדעת הקהל העולמית ומקשיחים את עמדת הסירוב המסורתית של מדינות ערב להצעות השלום של מדינת ישראל - מצדיקה את הגדרתם כשאננים לגורל ציון.

בהקשר זה ניתן לשאול כמה שאלות מעניינות: מאימתי החלה תופעת השאננות לציון בקרב הסופרים? מהו שיעורם של הדבקים בשאננות זו בין סופרינו ומיהם? האם הם פועלים כיחידים או שמא כקבוצה מאורגנת? באילו יצירות הם מבטאים את שאננותם לציון? ואם בעיניהם אין הארץ בשלמותה נחלתו הלאומית של העם היהודי, מה יהיה, לפי השערתם מעמדה של הארץ בסיומו של "הסכסוך", ביום שבו יושג השלום? האם גיבשו סופרי השאננות לציון פתרון בר-יישום בסוגיית הבעלות על הארץ, שיהיה מקובל על עמנו, והאם יש סיכוי שהפתרון שלהם יהיה מקובל גם על הערבים?

"בחורים בלי ייחוס אבות"
נישול או שיבה למולדת?

להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת כפרו, הציב יזהר ברומן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו: "ייחוס-אבות". בעזרת צירוף זה, ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: "בחורים בלי ייחוס-אבות המה, רק ייחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשיכה, עד ימי דוד המלך". במשפט הזה מכריז יזהר כי הוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("ייחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("ייחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע כי לעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי.

ובכן, כבר בשלהי מלחמת 1948 הופיעו יצירות בודדות, שביטאו את עמדת השאננות לציון. מבין סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ", התבלט אז הסופר הצעיר ס. יזהר, בסיפוריו על מלחמת תש"ח, ובעיקר בשני הנודעים שבהם – "חִרבת חִזעה" ו"השבוי". לימים הפך יזהר למורם הרעיוני (ובמידה רבה גם למאורם הספרותי) של השאננים לציון בספרות הישראלית.

הסיפור "חרבת-חזעה" (1949) מסתיים בשני סיומים: האחד – המפורסם יותר – מבטא את מחאתו המוסרית של הגיבור-המספר על מה שאירע בכפר זה, באמצעות שימוש במילה "הכצעקתה" הלקוחה מסיפור הריסת סדום החוטאת (בראשית י"ח, כ"א): "וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה". בסיום הזה מבטא הגיבור-המספר את אכזבתו מעצמו על כך שלא התקומם נגד המעשים שנעשו לערביי הכפר, אלא חנק בחובו את צעקת המחאה שביקשה להתפרץ מתוכו. שוב ושוב חזר על המילים "כל קרבי צעקו", אך לא היה אמיץ דיו לאפשר לצעקתו להישמע. שני עמודים קודם לכן מופיע סיומו האחר של הסיפור, אשר מבחינה רעיונית הוא החשוב שבין השניים, ובו משפט המפתח: "קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי".

שני הסיומים משלימים זה את זה, שכן יזהר שקד הוכיח , לכל אורכו של הסיפור, כי מעמדם של חיילי צה"ל בכפר הזה אינו משתווה למעמדם של תושביו, מאחר שהעימות הוא בין כובשים, זרים שפלשו למקום לא-להם, לבין נכבשים, שרק להם הזכות להיות במקום הזה. לחידוד המסקנה הזו, המקנה יתרון לכפריים על פני החיילים, נקט יזהר באמצעי רטורי שכיח: הוא זרע במרחב הטקסט כמה פעמים את צמד המילים "ארג דורות", כדי לציין את השורשים העמוקים המחברים את הכפריים למקום ואת עתיקוּת זכויותיהם על הנחלות בחרבת חזעה. באמצעות שכפול צמד המילים "ארג דורות", הבליט את הכובשים כפולשים, שלהם אין כל זכויות בכפר הזה, שבאו לנשל את איכרי המקום מאדמתם בכוח השפנדאו – כלי הנשק התקני והמתקדם של הצבא הנאצי, שכמובן לא היה מצוי כלל בידי לוחמי צה"ל במלחמת תש"ח. מול העומק ההיסטורי שהגניב באמצעות המילה "דורות" להגדרת זכויות הכפריים על אדמתם, הציב יזהר בהבלטה את הרגשת הזרות שמרגיש הגיבור-המספר בחרבת חזעה, עקב אי-יכולתו לגייס לצידו שום זכויות, שיצדיקו את נוכחותו במקום ואת נישול תושביו מאדמתם.

יתרונו של הערבי על היהודי במבחן הזכויות הלאומיות של השניים בארץ ישראל, הובלט על-ידי יזהר גם ברומן "ימי צקלג" (1958), שבבדיקה ספרותית מקיפה יותר מהבדיקה הרעיונית המובאת בזאת – הוא ספינת הדגל לא רק ביצירתו של יזהר, אלא בסיפורת של שנות המדינה בכללה. מול הצירוף "ארג דורות" בסיפור "חרבת חזעה", להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת כפרו, הציב יזהר ברומן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו: "ייחוס-אבות". בעזרת צירוף זה, ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: "בחורים בלי ייחוס-אבות המה, רק ייחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשיכה, עד ימי דוד המלך". במשפט הזה מכריז יזהר כי הוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("ייחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("ייחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע כי לעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי.

ואכן, כאשר חזר יזהר לפרסם, אחרי כשלושים שנות הימנעות מפרסום יצירותיו, שב וביטא את סירובו להכיר בזכויות הבלעדיות של העם היהודי בארץ ישראל השלמה באופן תמציתי יותר, אך לא פחות חד-משמעי. ההתבטאות המפורשת ביותר בעניין זה נאמרה מפי הגיבור-המספר ברומן "מלקומיה יפהפיה" (1998): "מעולם לא הייתה כאן אף מולדת לאף עם אחד - - - ותמיד הייתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים, כל עם בשעתו". ולכן הוסיף עוד, שגם העליות של היהודים לארץ בעידן הציוני לא הוצדקו על-ידי זכויות שהיו להם עליה: "כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין-קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם".

ועל-פי ההתבטאות הזו צריך לפרש את הרשימה הכאילו-תמימה, שבה פירט יזהר ברומן "צלהבים" (1993) את העמים שהארץ הייתה בבעלותם במהלך ההיסטוריה: "אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים כולם". ועל פלישת "אבותינו" בעידן הציוני הוסיף ואמר, שהיא הייתה הרסנית מכולם לערבים, כי הם באו "להפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת". התנסחות זו היא אירונית, כי היא מהווה תגובה לטענתה הקבועה (וגם המוכחת) של הציונות, כי הגשמתה בארץ ישראל הביאה להפרחת הארץ ולהצעדת היישוב הערבי הדל, שישב בה ישיבת קבע, מנחשלות אוריינטלית לקידמה אירופית.

בה בעת הייתה בהתנסחות זו תגובה אירונית גם כלפי ההשערה החזונית שביטא הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילנד" (1902), אשר אותה שתל דווקא בפיו של ערבי מנכבדי הארץ. כאשר נשאל אותו נכבד: "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ ישראל הקודמים בשל הגירת היהודים? - - - כלום אי אתם רואים בהם (ביהודים) זרים שפרצו לגבולכם?", ענה: "לכולנו היה הדבר לברכה. - - - אדם שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו – כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?".

כולם היו בניו
מאיר שלו

בסיפורים אלה קיים יזהר את כל ה"כללים", אשר פורטו לעיל, היאים ליצירה הכתובה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל רקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים מִשולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי מוסרית, בביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם

בסיפורים אלה קיים יזהר את כל ה"כללים", אשר פורטו לעיל, היאים ליצירה הכתובה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל-רקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים מִשולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי מוסרית, בביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם (ועל כך ר' המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים", 1981). בכך הניח עדות יהודית מרשיעה, שעל סילופיה הסתמכו הפלשתינים כעבור שנים – ואחרי מלחמות נוספות יזומות על-ידי התאגיד של מדינות ערב – כאשר בדו את מיתוס "הנכבה" כמשקל נגד ל"שואה".

על מידת השפעתה של עמדת "השאננות לציון" של יזהר על סופרים צעירים ממנו, אפשר ללמוד מרשימה מקבילה של בעלי זכויות על הארץ ששילב מאיר שלו ב"רומן רוסי" (1988). מאחר שלא ברור מתי בדיוק בשנות ההינזרות מהדפסת ספריו כתב יזהר את "צלהבים", שנדפס חמש שנים אחרי הופעת "רומן רוסי", יש להניח שלא הייתה כאן העתקה של הרעיון על-ידי הסופר הצעיר מספרו של הסופר המבוגר, אלא התעברות מקבילה של רעיון במוחם של סופרים בעלי השקפות זהות. וזוהי רשימתו של מאיר שלו: "כנענים, תורכמנים, נחליאלים, יהודים, רומאים, עיזי-בר, ערבים, חתולי-ביצות, ילדים גרמנים, פרות דמשקאיות וחיילים אנגלים נאבקו להטביע עקבות בנשיית הרגבים המתפוררים".

יש לשער שמאיר שלו האמין, כי בהכללת היהודים ברשימת חסרי הזכויות הבלעדיות על הארץ, בחברת בעלי חיים, ולא רק בנשימה אחת עם שמות כובשים ופולשים אנושיים, הוא מפגין חוש הומור מפותח. אך הייתה לו מטרה נוספת, בשלבו את היהודים ברשימת הבעלים המתחלפים של ארץ ישראל במהלך ההיסטוריה: ללעוג לאמונת מחדשיה של ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, שמן ההבטחה שניתנה לאבות האומה ("ייחוס האבות" שלהם) – הבטחת הבעלות המלאה והבלעדית על ארץ ישראל לצאצאי העם היהודי לנצח – שאבו את זכותם להקים את היישובים החדשים ביהודה ובשומרון לאחר מלחמת ששת הימים.

דוגמה ודאית יותר להשפעתה של מורשת השאננות לציון של ס. יזהר על סופרי המשמרות המאוחרות, היא אימוץ טענת הנישול המופרכת, שהעלה יזהר בסיפור "חרבת חזעה", כעובדה היסטורית – כדי שתייסר את מצפוננו ותעיב לדורות על שמחת העצמאות שלנו – על-ידי הסופרים המאוחרים. להשפעת השאננות לציון – ההשקפה שאת אדניה בספרות הישראלית הניח יזהר – ולטענת הנישול שהפריח לאוויר, כדי שתכתים את צחור דגלנו בזיכרון הדורות הבאים שלנו, יש לקשור את העלילות של הכותבים הבאים: "מול היערות" (1968) של א. ב. יהושע, "עשו" (1991) של מאיר שלו ו"אחוזת דג'אני" (2008) של אלון חילו.

לאתר מגזין מראה
יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. זכה ב "פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.
תאריך:  06/07/2009   |   עודכן:  11/07/2009
יוסף אורן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
השאננים לציון (א)
תגובות  [ 3 ] מוצגות   [ 3 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
עופר שיפמן
7/07/09 02:42
 
כמוך
7/07/09 13:49
2
קורן נאוה טבריה
7/07/09 16:21
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בעידן בו אנו שואפים לשוויון בין המינים, אמירות אלו עושות עוול לכלל האבות. במאה ה- 21 קיימת שאיפה לעודד חלוקת הורות שוויונית כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהמלצות הביניים של ועדת שניט, המלצות ועדת רוטלוי והאמנה הבינלאומית לזכויות הילד :
06/07/2009  |  גיא רוה  |   מאמרים
פעם אחר פעם אנו מתוודעים לפרקליטים חסודים ולסנגוריה הציבורית הבאים ללמד סנגוריה על רוצחים מורשעים. 27 שנים מאז שרוצחיה של דפנה כרמון, ודני כץ, הורשעו והורשעו שוב, פוצחים הפרקליטים במסע לשחרור הרוצחים וטעמם אימם: התקן להרשעה שנהגו בו בעבר איננו תואם את התקן המחמיר של ימינו. באופן תמוה ביותר המורשעים, כמו סולימן אל-עביד, רוצחה של חנית קיקוס, טוענים לחפותם, ובאופן תמוה עוד יותר הם ערבים, בעלי אזרחות ישראלית. באופן הכי תמוה התקשורת הפרקליטויות ומערכת המשפט מקבלות את טענת החפות של הרוצחים ואת עיוותי-הדין בדיעבד כהוכחה ניצחת לחפותם האמיתית ולזכותם למשפט ציבורי חוזר, 10 עשרים ושלושים שנה לאחר שעצמות קרבנותיהן שוכנות עפר.
06/07/2009  |  ד"ר יובל ברנשדטטר  |   מאמרים
"קיבלתי איומים מגורמים בלשכת ראש הממשלה. הגורמים איימו כי אם אמשיך את המאבק נגד הכוונה להטיל מ.ע.מ על פירות וירקות, ידיחו אותי מוועדת הכספים ולא אבחר לכנסת הבאה" (מירי רגב בכינוס פעילים באור-יהודה, 5.7.09). ועוד מאותו כינוס: "אני לא חותמת גומי של אף אחד". בשבוע שעבר אמרה רגב ב"אולפן פתוח": "אני במאבק הזה מתכוונת ללכת עד הסוף".
06/07/2009  |  נרי אבנרי  |   מאמרים
בפירושו לפרשת בלק, מבאר רש"י ומלגלג על הנביא ועושה הניסים בלק, אשר איים על אתונו הסוררת ואמר לה [במדבר כ"ב פסוק כ"ט]:
06/07/2009  |  ד"ר אברהם בן-עזרא  |   מאמרים
השאלה האם בכלל ניתן למצוא יסודות נבואיים בשירת ח.נ. ביאליק ולהגדירו כנביא, העסיקה בצדק רבים מן הבאים בפתח יצירתו. בצדק, משום שביאליק אינו מסתיר כמיהתו לנבואה ולעיתים אף משתמש ביסודותיה כמו למשל תוכן הנסמך לפסוקי הנביאים, צורה, מינוח ומעל הכל: הפוזיציה של האני השירי. עם זאת, עולה השאלה האם בכלל אפשרית בתקופתנו נבואת אמת על כל גילוייה או שמא במידה שאכן ישנם יסודות נבואיים אצל ביאליק אין הם אלא 'פוזה אמנותית' או מן הסתם 'קוריוז'?
06/07/2009  |  חן בן אליהו  |   מאמרים
רשימות נוספות   /   ישראלי-ערבי  /  מי ומי    / 
רשימות נוספות   /   ישראלי-פלשתיני  /  מי ומי    / 
ברק: "ישראל מחויבת להסיר 23 מאחזים"  /  עידן יוסף
ליברמן נאלץ למדר עצמו מהשיחות עם מיטשל  /  עידן יוסף
הגולן - "לא על מגש כסף"  /  מחלקה ראשונה
מי אתה אובמה - ברק או חוסיין?  /  עמי דור-און
בין תל אביב לטהרן  /  אורי אבנרי
במסגד בעין הוד  /  איתן קלינסקי
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il