השאננים לציון (ב)

במקביל לס. יזהר, ביכולת אפית דומה ובלהט מוסרי זהה, הניח משה שמיר אדנים רעיוניים אחרים להתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה. בעוד שיזהר צמצם את תמונת השקף ההיסטורית שעל-רקעה התחוללה מלחמת 1948, וגם הצניע והעלים עובדות שהיו מסבירות את האירועים שקדמו לגירוש הערבים מחִרבת-חִזעה ומנמקות את נחיצות הפעולות שביצעו שם חיילינו, בחר שמיר לתאר את מלחמת תש"ח בדרך הרחבת השקף ההיסטורי במסורת הטולסטויאנית. ולכן השתמר בסיפוריו תיאור ספרותי מהימן יותר למלחמת תש"ח. ביריעה קצרה זו נסתפק רק באזכורן של שתי אמיתות שנחקקו בהכרת לוחמי תש"ח, אשר בכוחן להסביר מדוע לא כירסם בהם הפקפוק המוסרי בצדקת המלחמה שהטילה ההיסטוריה על דורם.

את האמת הראשונה ספגו מתורת ארץ ישראל בחזונה של הציונות: מעולם לא הייתה ארץ ישראל מולדתו של עם מהעמים שפלשו אליה וכבשו אותה זה מזה מתוך מניעים דתיים ומחמדנות קולוניאליסטית. ולכן גם באלפיים השנים שבהן שהה העם היהודי בגלות, נותרה ארץ ישראל מולדתו של עם אחד בלבד והוא העם היהודי, ומניעיו לשוב אליה בעת החדשה היו לא רק דתיים-חזוניים ("הגאולה"), אלא גם מדיניים: להשיב לעצמו את נחלתו הלאומית ("ארץ האבות"), לכונן בה מחדש את ריבונותו ("מדינת היהודים") ולכנס אליה בהדרגה את יהדות העולם, עד לביטולו המוחלט של פרק הגלות בתולדותיו ("שלילת הגלות").

את האמת השנייה הסיקו מן הביוגרפיה הדורית שלהם: כאשר חברו צבאותיהן של מדינות ערב השכנות לערביי ארץ ישראל ויזמו את מלחמת 1948, כוונתם הייתה לא רק לנצח ולבטל בכך את החלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות - יהודית וערבית - ולא רק לנצח ולבטל את הכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח. במסורת הפרעות והרציחות, שהפעילו הערבים נגד "היישוב" מרגע שהתחדשה שיבת היהודים אל המולדת ב-1882, הועידו הערבים למלחמת 1948 מטרה זהה לזו שהציבו שנים אחדות קודם לכן הגרמנים ועוזריהם מקרב העמים האחרים באירופה: להשמיד את יהודי "היישוב" ולהרוס עד היסוד את התשתית היישובית שהקימו מבעוד מועד ושאליה קלטו את הפליטים משואת מאירופה.

ולכן, לא בסיפוריו של ס. יזהר, אלא בסיפוריו של משה שמיר ניתן ביטוי להכרתם של לוחמי תש"ח, שמלחמתם צודקת ושאין מוסרית ממנה. ואכן, את ההשתוללות של ערביי הארץ, שאז עדיין לא היו בשום מובן "עם", ואת הטרור הרצחני שהפעילו נגד התשתית היישובית שהקימו חלוצי העליות בארץ ישראל בין השנים 1948-1881, תיאר שמיר ברומן "תחת השמש" (1950) ובפרקים שונים של הטרילוגיה "רחוק מפנינים" (שכרכיה הושלמו בין השנים 1991-1973) - יצירה מונומנטלית של אפיקן מזהיר. ואף-על-פי-כן לא בושו יריביו מתנועת השאננים לציון והמיתו יצירה זו בשתיקה עוד בחייו. כמו-כן השאיר שמיר עדות מהימנה להתנהלות הלוחמים שלנו במלחמת השחרור ברומנים המוקדמים שלו: "הוא הלך בשדות" (1947) ו"במו ידיו" (1951).

ולפיכך, עד היום לא מצוי בספרות הישראלית, ספרות "דור המדינה" על חמש משמרותיו, סופר שניסח כמוהו את ההשקפה המנוגדת להשקפת של השאננים לציון. שמיר ביטא אותה באופן נוקב ביותר בספרו "חיי עם ישמעאל" (1968): "לא הבינונו אז, מה שאנו מתחילים להבין היום - שהפער בין היהודים והערבים בארץ יצטמצם, שייצוב היחסים יושג, שההשלמה הערבית עם קיומנו וקידמתנו תגיע - רק כאשר הרצון היהודי המאורגן והעצמאי יקבע את גורל הארץ, לשון אחרת: רק במסגרת מדינה יהודית-עצמאית על מלוא שטחה של ארץ ישראל". והנה, דווקא בעקבות הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים נטתה הספרות באופן תמוה אחרי השקפת השאננות לציון מבית מדרשו של ס.יזהר, ולא אחרי ההשקפה של משה שמיר שייצגה את המורשת הלאומית-יהודית-ציונית לדורותיה.

עד מלחמת ששת הימים היו מונחים בפני הקורא שני התיאורים המנוגדים - של יזהר ושל שמיר - על "הסכסוך" בכללו ועל מלחמת השחרור כנקודת תפנית בו, ושניהם איתגרו במידה שווה לא רק את טעמו הספרותי, אלא גם את מצפונו האנושי. לכן, טענת הנישול, שייחס לנו יזהר, רק הטרידה, אך לא נקלטה, לא בקרבנו וגם לא בעולם, שכן תבוסת מדינות ערב במלחמת 1948 הובנה אז כתבוסה שהן הביאו אותה על עצמן, כאשר פיתו את ערביי ארץ ישראל לפתוח במלחמה זו, ושעל כן עליהן לספוג את מחירה ולשקם את אחיהם מארץ ישראל, אשר הפכו לפליטים בשטח ובממון האדירים העומדים לרשותן.

זאת ועוד: טענת הנישול שהשמיע יזהר לא הניבה באותן שנים בקרבנו דרישה להעניק למובסי מלחמת השחרור "זכות שיבה" לתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והיא גם לא הבשילה אצל ערביי ישראל לכלל תביעה לשנות מהנאמר במגילת העצמאות ולהגדיר את מדינת העם היהודי כ"מדינת כל אזרחיה". אלה גם אלה לא ערערו על הריבונות ולכן גם לא הייתה עד מלחמת ששת הימים קרקע פורייה לצמיחתה של תנועת סופרים, שכתיבתם תבטא שאננות לציון בלי התלבטות רעיונית וללא היסוס מצפוני.