מדינת ישראל עיגנה בחוק, בנוהל, ובעיקר בשכל של תושביה, איזה ציוד צבאי מותר להחזיק בבית ואיזה לא. אני בטוח שהחוק היבש אוסר באופן כללי החזקת ציוד צבאי בבית, אך כאשר עשיתי מילואים, ועשיתי די הרבה, הרי שהציוד המינימלי למלחמה (או לאימון לקראת מלחמה אפשרית) היה לי תמיד בבית.
גם צל"מ היה בעבר המאוד רחוק בביתי (בית הוריי), אני זוכר מצפן צבאי בנרתיק עור, שאו אני או אחי "מצאנו" במלחמת יום כיפור והבאנו כמזכרת הביתה (והחזר לצבא כפי שיוסבר להלן). אבל צה"ל היה פעם חכם, הוא הבין שגם אם כל החיילים הם עבריינים על הנייר, הרי שלא ניתן ולא נכון להעניש את כולם על מעשה מאוד מאוד רגשי, ניסיון להתקשר עם חברינו המתים דרך חפצים שהיו איתם/איתנו במהלך ימיהם האחרונים, או ניסיון לצרוב בזיכרון את היחידה, המלחמה, למען הדורות הבאים. צה"ל איפשר (וחוזר ומאפשר מדי תקופה) לכל אותו ציוד יקר מציאות, לשוב לצה"ל מבלי לבדוק בציציות המשיבים.
כך החזירה החברה האזרחית לצבא מאות ואולי אלפים של כלי נשק מסוכנים, חומרי חבלה, תחמושת רבה מסוגים שונים, וגם ציוד פשוט כמו מדים, שמיכות ומעילים. במקביל הועלה רף הענישה, ואנשים הנתפסים עם צל"מ בביתם משלמים מחיר מאוד כבד על כך. וכך נרפאת חברה ממחלות, לא על-פי הספר, אלא בחוכמה, במקוריות, תוך התפשרות על הטפל, והתמקדות בעיקר – מעם של גנבים הפכנו לעם ככל העמים (רק עם דגמ"חים בכל בית כי זה צורך אמיתי של עם הנלחם על חייו, אפילו אם הדבר נוגד במידת מה את החוק היבש).
וצלם אחר יש בהיכלינו, צלם הרבה יותר מסוכן מהציוד הצבאי שהיה פעם בבתים, והוא צלם השחיתות השלטונית, אשר הורס את המינהל הציבורי בארץ, וכל פיסה שלא נהרסה עדיין, משותקת מאימת האפשרות של סיכול על-ידי המושחתים. מדינת ישראל עומדת במקום. להבנת אזרחי המדינה, כולנו מושחתים, ועל כן על כולנו לפחד פן יגלו אותנו, ולכן כולנו משותקים עד אימה.
אני סיימת את הקשר שלי עם המינהל הציבורי בישראל בגיל 16 או 17 כאשר הבנתי שהעבודה בדואר כבר לא בשבילי (ועברתי לאיסוף בקבוקי טמפו, ממש ממש כמו העסק של האלפרונים, רק בזעיר אנפין, ולא באיומים, אלא בשכנועים. הם לדעתי גם לקחו ממני את השם, כידוע לכם אני הלפרין האשכנזי), את העבודה בדואר (בקרית מוצקין) התחלתי כבר בגיל 12 ועברתי שם את כל סולם הדרגות:
- שליח (מחלק מברקים על אופניים)
- דוור (מחלק מכתבים על אופניים)
- פקיד (מוכר בולים, שטרות וכו')
- שר הדואר (ויתרתי על התפקיד כי רציתי להתגייס לצבא, ובגלל עודף כישורים, תשאלו את פולישוק ממל"ל הוא יסביר לכם)
אבל את ה"קץ'" השחיתותי לא סיפרתי לכם (יש התיישנות – אל תדאגו), אני עבדתי בדואר כי אבי עבד בדואר, אכן נפוטיזם בהתגלמותו. ואבי ראה לנכון להעסיק אותי במשרד של המדינה, כאילו שזה עסק של אבא שלו (סבא שלי ז"ל שנספה בשואה). ותמיד חשבתי שאבי (היקר מאדם) ז"ל היה בין שלושת היותר צדיקים מתוך ל"ו (ותאמינו לי הוא היה הצדיק שביניהם, ואלה מהקוראים שהכירוהו, יחתמו על כך בשתי ידיהם), ופתאום האמת תופחת על פני, הוא היה מושחת, נפוטיזם, העדפת בני משפחה, מינויי קרובים!
זה נכון שהוא עשה זאת בסמכות, כי אז היה מותר להעסיק ילדי עובדים בקיץ, אך בעיניים הצדקניות שלנו היום, מה שעשה אבא שלי הוא לא רחוק מאסון לאומי, על סף בגידה בעקרונות הצדקנות של השמאל הישראלי. חייבים לעצור את המטחנה העצמית הזו, אשר לא תשאיר מאיתנו שריד ופליט, חייבים לעצור ולחשוב.
מסתבר שכל ההגדרות הקיצוניות האלה, של ניגודי עניינים ושל הפרות אמונים, מחייבות RE THINKING, עם ההגדרות האלה נגיע כולנו לגיהנם. בעולם שבו כולם מכירים את כולם (אם לא מהרחוב אז מה-FACE BOOK) אי-אפשר למנוע מינוי של אנשים המוכרים לנו, כי יישארו כל הלא טובים. בעולם שבו יש כאלה פערים בין העשירון התחתון לאסירון העליון, חייבים לשים את הדגשים במקום אחר, לשלוח את כל הצדקנים למיניהם ליוסי שריד על-מנת שילמדם פרק בניגוד עניינים. על החברה לעשות דיסקרימינציה ברורה בין מה שנחשב עבירה לבין מה שלא נחשב, ולדעתי 70% מהנושאים הנחשבים כיום עבירה, לא ייחשבו עוד כך, יש לסמוך על אנשי המינהל עד אשר הם מוכיחים לנו אחרת, ואין זה נכון לקשור להם את הידיים והרגלים על-מנת למנוע מהם להוכיח לנו אחרת.
יש לפתוח משמעותית את המגבלות המטומטמות של חוק חובת המכרזים, ולאפשר למדינה לפעול כמו גוף מסחרי במכרזיה, על-מנת שתקנה סחורה טובה בזול, ולא תקנה בררה (BRARA) ביוקר. יש לתת לכל העבריינים לכאורה, לבוא ולדווח על מחדליהם, תוך הבטחה של אי העמדה לדין פלילי, ובלבד שנזק, ככל שנגרם, יושב על כנו (החזרת כספים בתשלומים או בעבודה בשירות הציבור, החזרי מס או בכסף או בשווה כסף וכו'). על-מנת לאפשר לכולנו לעלות שוב על המסלול, אנו חייבים לשחרר את המדינה מהכבלים שכבלה עצמה, ואשר הנהנים ממנה הם אויבינו מקרב הערבים ומקרב האנטישמים כאן ובעולם, המחזיקים אותנו כבני ערובה של עצמנו. אנו עושים להם את המלאכה, והם מחככים ידיהם בהנאה ומחכים לקברן שיבוא ויכסה את הבור.
יוסי שריד וחבורת הצדקנים שסביבו קברו וקוברים פה יום יום, שעה שעה, את טובי המוחות, טובי הידיים, בכך שהם יוצרים מסך של הפחדה לאומית מפני כל אדם שעושה משהו במדינה הזו, ואפילו הברוך הקומי/טראגי שריד עם פרס ספיר לא זעזע את תורת עולמם המעוותת מהיסוד. טוב, כי גם הם היו במינהל, וגם אותם מישהו מחזיק בלמטה, לפחות הם חושבים כך, ולכן ימשיכו להתנהג כתמיד. רק שבירה של כללי המשחק, ניתוץ צלם השחיתות בהיכלינו, תציל את החברה בישראל מהרס עצמי.
הניתוץ כולל:
- הגדרה חדשה, מהירה ויסודית של חוקי המשחק, תוך מתן חופש מירבי לגורמי המינהל לפעול.
- קריאה לכל איש מינהל, שוטר, פקיד, שופט ואחרים, לפרוס את כל החששות שלו מעצמו לחריגה מנורמות המינהל התקין, וחיובם להשיב את הנזק הכלכלי בלבד – וזאת עד תאריך נתון שיוחלט עליו.
- קביעת סף שמעליו כן ייפתח הליך פלילי.
- שליחה הביתה לאלתר של נציב שירות המדינה, ושיקום מהיסוד של המוסד המסכן הזה.
- הרחבת הפיקוח והשיפוט המנהלי.
- צמצום הפיקוח והשיפוט הפלילי.
- ענישות כבדות (מאסרים + תשלומי ענק) על עבירות שחיתות שעליהן יוחלט, ובכללן עבירות קלות שלא דווח עליהן במהלך ימי ה"הפשרה".
- הימנעות מבדיקת הלשנות – רק מידע על "עצמי" יתקבל.
כל עוד הצלם בהיכל - לא נוכל לו, עלינו לבלוע קצת רוק, לנתץ את הצלם, לסלוח לעצמנו על חלק מחטאות העבר (אפילו הקב"ה מכפר כל שנה) על-מנת שנוכל לחיות בעתיד.
