כאשר אהרן ברק מחליט להתמסר לתקשורת - לריאיון, מאמר, ספר, סרט - הוא מפקיד את המלאכה האחראית בידי מי שניתן לסמוך עליו. מי שיספק את התוצאה הרצויה. את הסרט שהוקרן ב"קשת" (יום ג', 14.07.09), הכין חתנו רם לנדס, שמאפשר לנשיא בדימוס לשלב תכונה נוספת, כזו שמוכרת היטב אצל ברק מימים ימימה: לתת את הכיבוד והכבוד לבני משפחה.
שיקופית גילוי נאות בתחילת הסרט פטרה בקלילות את הכשל הזה. אבל הכשל הזה לא פוטר את הסרט ממספר לא קטן של כשלים תוכניים-מהותיים שעל חלקם אצביע להלן.
ברק הוצג בסרט כמכונן הבלעדי של הדמוקרטיה הישראלית. בלעדיו ישראל נדונה להיות רפובליקת עולם שלישי מושחתת ונטולת זכויות אדם. שמעתי את ברק באינספור הרצאות, מעלה על נס את קודמיו. את שמעון אגרנט, חיים כהן, משה לנדוי, מאיר שמגר ואחרים שפילסו את הדרך שהוא ממשיכה. ברק תיאר אותם כשופטים אמיצים שכוננו זכויות אדם מול ממשלות חזקות וריכוזיות, ועוד לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בסרט הם נעלמו לגמרי. לפני ברק ואחריו (אם מורשתו לא תישמר) היה ויהיה חלל שחור. בוודאי אם ישתלטו הרוחות הרעות שמאיימות לגדוע את מפעל חייו.
את הרוחות האלה גילמו בסרט מיקי איתן, אריה אלדד, משה גפני, ובעיקר דניאל פרידמן. למשנתם ניתן אומנם ביטוי, אבל הביטוי הזה נארז באופן שברור מי "הטובים" ומי "הרעים" בסיפור. מי השומר הבלעדי על זכויות אדם, טוהר המידות, שלטון החוק ומי מאיים לכבות את האור הזה ולהחזיר אותנו ל"עולם השלישי". לברק נוח להציג כך את הוויכוח הגדול. לא פלא שמבקרים מסוגם של אמנון רובינשטיין או מנחם מאוטנר הורחקו מהסרט. מפני שהם מגלמים את הוויכוח האמיתי עם ברק. לא על המטרות (הערכים הדמוקרטיים), אלא על האמצעים. על הדרך שבה השליט עצמו השופט האקטיביסט על השיח הערכי, על קביעת הנורמות, על הפרהסיה הציבורית, על המינויים לבית המשפט העליון, על סדר היום הישראלי.
אגב, גם על תפיסת הדמוקרטיה של ברק ניתן ומותר להשיג. מבחינה זו, תקע הסרט שני גולים עצמיים, באמצעות שתי דוגמאות אומללות - מאיר כהנא וג'ון דמיאניוק - שנבחרו כדי לברך, אבל נמצאו מקללים.
את השרשת והרחבת גבולות חופש הביטוי הציג הסרט באמצעות הפסיקה שהגנה על הביטוי הגזעני מבית מדרשו של כהנא. ברק מותח את חופש הביטוי גם על השיח הגזעני המוקצה בכל העולם. חשוב היה לו להוכיח עד כמה ליברלית וחזקה הדמוקרטיה שהקימו היהודים שסבלו על בשרם את הגזענות הנתעבת. אפילו במחיר הכבד לפיו נשואי הגזענות היהודית הם המיעוט הערבי בישראל. אגב, ברק אחראי גם על הכנסת הגזענות הזו לכנסת, כשאיפשר לכהנא להתמודד בבחירות לאחר שנפסל בידי ועדת הבחירות המרכזית. ברק האמין בחינוכה ובחוסנה של החברה הישראלית שתתמודד עם השד הגזעני. נו טוב, אז מה אם טעה, והניסוי הדמוקרטי-חברתי הזה נכשל, והרעל הגזעני התפשט באבריה של החברה הישראלית.
סיפור דמיאניוק הוא בן דוד קרוב של הצדקנות והטהרנות השיפוטיים שהכשירו את כהנא. לאחר הרשעתו של דמיאניוק, במהלך הערעור, התעורר ספק אם האיש הוא אכן איוון (האיום) מרצ'נקו. אלא שהספק הזה לא ערער את העובדה שמדובר בפושע מלחמה אחר שניתן היה להרשיעו. זו הרי תכלית החקיקה להענשת הפושעים הנאציים. אבל, לבית המשפט העליון חשוב היה להוכיח עד כמה הוא נאור ומתקדם.
הכשל המשמעותי האחרון הוא ההתעלמות המוחלטת של הסרט ממפעל חייו המרכזי של ברק: מהפכת שיקול הדעת השיפוטי. המהפכה שהפכה את המשפט הישראלי לכאוס של חוסר ודאות. ברק הניח בארגז הכלים של כל שופט את נשק יום הדין - היכולת הפרשנית להגיע לכל תוצאה שבעיניו היא צודקת. החוק, החוזה, המסמך הכתוב הם המלצות בלבד. ציר ההכרעה השיפוטי נע סביב מושגי שסתום כ
תום לב, תקנת הציבור, כבוד האדם. וסביב "עקרונות היסוד של השיטה" ו"תכלית החקיקה". 28 שנה שימש ברק כשופט ואין בסרט עורך דין אחד(!) שיתראיין על המציאות הזו שכפתה דוקטרינת ברק על חיי היום-יום באולמות המשפט.
והערה לסיום:
כמה נמוך ושפל היה לשרבב לסרט את התובנה כאילו ציפי לבני בנתה את כל הקריירה הפוליטית שלה על גבו של ברק במחלוקת על מינוי רותי גביזון לעליון. לזה כן היה מקום בסרט שמסכם את מפעל חייו של נשיא בית המשפט העליון?
