כוח המחץ של אחינו החרדים

אבי רט איננו קטלא קניא. הוא איש הגות והשקפה. עם כל זה, בא עליו האסון הנורא באבדן בנו. כל הפרמטרים הללו - בנסיבות משמחות ובנסיבות מצערות כאחת - נוסכים באבי רט כובד אחריות ויראת קודש.

אבי רט לא כתב את דעתו ככה סתם. לא שוחחתי עמו, אבל בטוחני כשמש בצהריים, כי הוא ישב שבעה נקיים כדי לחתום את השורות הכואבות עליהן התחייב. הוא ידע היטב את המורכבות, ואף על-פי כן חרץ והכריע.

לצערנו הגדול, חיים נבון ושכמותו שוב סבורים, כי ההשפעה החברתית והשכנוע הערכי יבואו מהצגת מרכול מצועצע בשערי העיר, שעה שקמפיין "יש לנו אהבה והיא תנצח" בטרום חורבן קטיף - כשל. אומנם קצר סימפטיה למראית עין בחלק מהמקרים, ואולם הנחיל מפח נפש במקרים רבים אחרים.

החרדים נלחמים על עקרונות שאיכפת להם, ומתוקף האמונה הלוהטת הם מצליחים לשכנע שאמנם יש גרעין אמת בטענותיהם; אחרת - לא היו יוצאים מדעתם בגלל אישה מוזרה אחת. במיוחד לא בהגנה על אישה, שהם - כגברים שוביניסטיים - היו צריכים להתרחק ממנה.

להבדיל, גם הערבים ("ילדי האבנים", כהגדרת עראפת, וכך גם המהנדסים השהידים לאחר מכן, בפי כל) באינתיפדות שלהם "לימדו" את עגולי המשקפיים באולפני הטלוויזיה הישראלים כי כוח צבאי ("כל כוח צבאי"...) לא יוכל לנצח אמונה עיוורת. הערבים שבו ושכנעו את הציבור במעגלי טרור נוספים, וסוף דבר – נפלה הכרעה לטובתם.

עתה, כשרוב מוחץ נזקף לימין הפוליטי בישראל ומעצב בכך את הקואליציה הנתונה, יודע נתניהו כי יסלחו לו, וטוב שיבצע את מהלך העקירה של המאחזים באבחה אחת - כדי שהביקורת תאלם בדיוק באותה דרך שעלתה על שפתות דובביה. כי זאת יש לדעת: כשהאמונה היא על תנאי, המחיר להפר אותה בידי הצד שכנגד - היא בדיחה, אפילו לא בדיחה עצובה: ההיסטוריה אמרה את דברה בנדון, ועוד ימים יגידו!

אגב, רבני הימין סלחו למפקד העקירה בקטיף, האלוף גרשון הכהן, ומחלו לתת-ניצב שחם, פה הנבלה והתועבה של משטרת ישראל, על-אף שהללו סרחו ביודעין, ולא עוד - אלא חישבו שכר עבירה כנגד הפסדה ושסופם לבטוח בערכי הכפרה של "ימין" ארך אפיים, שכוהני-הווידוי שלו ימתינו להם מחויכים בשובם מקציר החטאים.

אגב, כך נהגו באריאל שרון, כששב, עדיין גיבור מלחמה ומלך ישראל, מחבל-ימית, שיישוביו המוריקים מוללו כאבק פורח בידיו.

אינני מהרהר אפילו בכך: לוּ חיו בגוש קטיף, היו החרדים הפטריוטים זוכים לבטח באוטונומיה תחת אבטחה בינלאומית, אם לא בהתקפלות גורפת של השוטרים בשחור, תבוסתני רוח במשקפיים אטומים, הרכובים, כבריוני פרברים, על פרשים ואופנועים.

החרדים היו מלמדים את ישראל החדשה לקח הסטורי מר, ממנו הייתה הישות הציונית נעורה תחת ידיהם השעירות של נטורי-קרתא, דור עשירי בירושלים – אשר היו משליכים את אביריהם הנבובים אל ספינות ממלכתיות לכאורה, שמפרשיהם נטולי רוח.

אינני יודע מה חיים נבון מבקש לומר במאמרו. אני משוכנע, שמעולם הוא לא ניסה את כוחו ברחובה של עיר; הוא סגור בכבשונם של היכלות פילוסופיה ותורה, והוא איננו יודע עד לאיזה שפל הוא מוריד את רף הערכיות והמוסריות של הציבור הדתי לאומי, הנתון למשיסה.

אני רוצה להזכיר לחיים נבון, שחרף מדחפיו המופלאים, מפעל התשובה האדיר אותו כבר ייסד הראי"ה קוק בימיו המהפכניים, ועד מפעלו המדהים של אחד מצדיקי דורנו, הרב דב ביגון - לא הניב הציבור הדתי לאומי אחד-שבשישים מרבבות החוזרים בתשובה בצד החרדי.

על כן, ברוח זו גם כותב רט: במקום להתיפייף בווי-נט, כדאי לצאת החוצה, מהאיצטגננות, ויפה שעה אחת קודם.