דיווחים חד-צדדיים

בשבוע האחרון נחשפנו לפרשה הקשה של האם שהרעיבה את בנה במשך שנים. אל הפרשה המחרידה הצטרפו קריאות החרדים התומכים באם ומפנים אצבע מאשימה לעבר שירותי הרווחה ומשטרת ישראל, בטענה של עלילת דם מסיבות הזויות כגון "הענשת הציבור החרדי בגלל המהומות על פתיחת החניון בירושלים", ועוד כהנה וכהנה. הסיפור עורר כאמור זעם אצל כל השומעים וקריאות בנוסח "החרדים האלה סגורים בעולם שלהם", "במקום להוקיע את האם הם מאשימים את המשטרה" ועוד.

רק לאחר כשבוע לערך של דיווחים סביב השעון שמעתי את דובר העדה החרדית מדבר על הנושא ומבחינתי לפחות, הוא עשה מעט סדר בעניינים. דובר העדה טוען כי הבעיה של החרדים אינה עם העובדה שמאשימים את האישה בהרעבה, אלא העובדה כי היחס אל האם היה כאל עבריינית, בעוד במקרה הכי גרוע, גם לדעת הרשויות, היא אישה חולה. ההתנפלות על האם וכבילתה באזיקים הן שהכעיסו את הציבור החרדי. לאם החשודה עוד שלושה ילדים, מלבד הילד שהורעב, אבל היא אינה מהווה סכנה לשאר ילדיה. זאת ועוד: האישה נמצאת בהריון ואין חשש כי תברח מהשוטרים. טענת החרדים היא כי אילו טרחו השוטרים לבוא למשפחה ולהסביר את החשדות להתעללות בילד, וכי האישה נדרשת לבדיקה ולטיפול פסיכולוגי, כי אז לא היה הציבור החרדי מגיב כפי שהגיב. ההתייחסות של המשטרה אל האישה כאל עבריינית היא שעוררה את זעמם.

כמובן, אין בדברים האלה כדי להצדיק את התנהגותם של החרדים, את המהומות, זריקות האבנים והאלימות כלפי רשויות החוק. התנהגותם הפרועה, היציאה משליטה והפגיעה של המתפרעים ברכוש אומנם מקשה על הציבור לחוש אהדה או אפילו הבנה של הצד האחר, אבל לא מיותר להציג את השאלה כיצד זה כמעט כל הדיווחים בפרשה עסקו בהתנהגותם האלימה של החרדים ורק מעט מאד בשאלה האם וכיצד ניתן היה למנוע את האלימות. הציבור החרדי הוא ציבור סגור, אבל, במידה מסוימת, גם אנחנו כך.