לתרגם מעברית לעברית

אי-מודעות ללשון עדכנית היא דבר מזיק. כשמנחם בגין ביקר בבופור לאחר שנכבש בידי חיילי גולני במלחמת לבנון הראשונה, הוא שאל על הלבנונים: "היו להם מכונות ירייה?". מונח מעט ארכאי זה, שהחל לצאת מן השימוש כבר במלחמת העצמאות ולפנות את מקומו למונח "מקלעים", הפך גם את המנהיג שהשתמש בו באופן אנכרוניסטי לארכאי. ביקורו של בגין בבופור והמשפט שלו על מכונות הירייה, כפי ששודרו אז בטלוויזיה, התפרשו אצל צעירים רבים כניתוק של המנהיג ממה שמתרחש, והם ציטטו אותו באירוניה ואפילו מתוך חיקוי נלעג. מבוגרים מן הדור שלפני מלחמת העצמאות לא זיהו כאן שום בעיה, אך בקרב צעירים ובתקשורת התוצאה הייתה הרסנית: דמותו של מנחם בגין, עד אז המדינאי הגדול, התערערה בבת-אחת בגלל שתי מילים.

בני הדור שלשונם עוצבה בתקופת התחייה של העברית, אשר שלטה בתקשורת ובחינוך עד שנות ה-50', ניכרים במאגר הביטויים שבפיהם. הם נוהגים, למשל, לומר עדיין "אווירונים" (חברת התעופה הראשונה בארץ-ישראל נקראה "אווירון"), ואילו רוב הציבור עבר כבר מזמן לשימוש שוטף ב"מטוסים". לכן המונח "אווירון" מעורר מחשבה על כלי טיס היסטורי, ואיש לא יקרא בשם זה ל"חמקן" – מטוס הקרב החדש של ארה"ב.

מונח אחר המבדיל בין דורות של דוברים ובין תקופות לשון הוא "איזה" במובן של "מסוים". דוברי עברית "מנדטוריים" אומרים "עבר איזה זמן", או אפילו "עברה איזה תקופה" (כך מצטט ספי ריבלין במערכון את אחד מוותיקי נחלת-יהודה), ואילו בעברית ישראלית אומרים "עבר זמן מסוים", ובמדוברת כבדה – "עבר כמה זמן". אגב, אנשי העלייה השנייה השתמשו במילה "איזו" לציין דברים אחדים או דברים ספורים, כגון: "על המדף היו ספרים של טולסטוי, פושקין, לרמונטוב ועוד איזו סופרים".

בדומה לכך אומרים עדיין מי שלמדו בתיכון בימי המנדט "בחפץ לב", כשברצונם לומר כי הם עושים משהו מתוך רצון ומבלי לראות בכך טירחה. בעברית ישראלית הביטוי המקביל הוא "בשמחה" או "בכיף גדול".

גם בענייני הטעמה יש הבדלים ברורים בין הדורות. אצל המנדטוריים שלנו ההטעמה במילים "כושי" ו"גלידה" היא בהברה האחרונה, כלומר מלרע. ילדיהם באים במבוכה, כשהם שומעים אותם אומרים זאת (ולא רק משום שעצם המילה "כושי" נפלטה מן הדיבור מטעמי תקינות פוליטית מטופשת). הם, בני דור המדינה, יבטאו במלעיל "כושי" (למעשה, יגידו "שחור" או "אפריקני-אמריקני") ו"גלידה".

בדיבורם של אנשי העלייה השנייה והשלישית מוצאים הרבה את המילה "נחוץ", שנעלמה כמעט לגמרי מן העברית הישראלית. במקום "נחוץ לי מעדר" אומרים כיום "אני צריך מעדר". קלוזנר לא אהב את המילה “נחוץ”, התפלמס עם המשתמשים בה וכיום היה ודאי שמח מאוד על שאינו שומע אותה. הוא אמר: "יש פעם אחת בתנ"ך 'כי דבר המלך נחוץ' (שמואל א', כ"א, ט')... על כל פנים, בכל הספרות שאחר התנ"ך אין מילה כזו מצויה כלל, – סימן מובהק, שמילה זו לא יכלה לעמוד בפני 'מלחמת הקיום'. ואולם בספרותנו החדשה היא באה עד היום במקום 'צריך' ו'הכרחי'”.
קלוזנר אמר את דבריו אלה בהרצאה לפני גדוד מגיני השפה בתל אביב בחול המועד פסח תרפ"ט, כלומר לפני 80 שנה (על-פי "עברית עתיקה ועברית חדשה", בתוך: "העברית החדשה ובעיותיה" מאת יוסף קלוזנר).

יש אומרים כי הקביעה, שאנו מצויים בפתחה של תקופת לשון חדשה, היא מרחיקת לכת. ההבדלים בין לשון המקרא ללשון חכמים, בין לשון חכמים לבין העברית התיבונית (העברית המשוערבת של ימי הביניים) ובין העברית התיבונית לבין העברית הרבנית – גדולים הרבה יותר מן ההבדלים שבין העברית של זאב ז'בוטינסקי לבין זו של מירי רגב. אכן, ההבדלים ההיסטוריים הללו באמת היו גדולים יותר, אך מה שדרוש (בשבילך, פרופ' קלוזנר, לא "נחוץ" אלא "דרוש") הוא תיאור כן ואמיץ של העברית שבפינו כיום. רק כשיהיה בידינו תיאור מדויק של השינויים שחלו בדור האחרון בכל תחומי הלשון העברית, נוכל לראות תמונה מלאה של הפער בין מנהגי הדיבור בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21 לבין מערכת הכללים שעוצבה ברובה עד אמצע המאה ה-20. תמונה כזאת תאפשר לנו להבין היכן, שינה המנהג הלשוני של דוברי העברית את הכללים הרשמיים של ועד הלשון ושל יורשתו – האקדמיה ללשון העברית.

לא רק בתחום הלשון, אלא גם בתחומים נוספים, דוגמת המשפט, משפיע המנהג על החוק. מתי עובר חוק מן העולם? כאשר נוצר מנהג שלא לקיימו. המנהג שלא לקיים חוק הוא אחד הגורמים העיקריים לשינוי חוקים בעולמנו, שאם לא כן, היו רוב החוקים שנקבעו בימי קדם חלים עד היום, שהרי מספר החוקים המתבטלים באופן רשמי בחקיקה יזומה קטן בהרבה ממספר החוקים, הנשארים כתובים בספר החוקים, אף על-פי שחדלו להיות חלק מן המשפט הנוהג.
רק אם נקבל מיפוי מלא של העברית כפי שהיא כיום, נוכל לקבוע באופן מדעי, האם אנו עומדים בפתחה של תקופת לשון חדשה. המיפוי יראה לנו אם נכונה התחושה, שאחרי יותר מ-200 השנה של תקופת תחיית הלשון מאז השכלת ברלין, ואחרי כ-130 שנה מאז תחילת מפעלו של בן-יהודה, אנו אומנם מצויים בפתחה של תקופת לשון חדשה. ואם יתברר שאכן כך הדבר, חייבת ישראל, שבה נמצאת הקהילה היחידה בעולם הדוברת עברית ילידית טבעית, לגבש מדיניות תרבות חדשה, מציאותית ומעודכנת, שתביא לשמירת האוצר הגדול ביותר שלנו – הלשון האהובה, המופלאה והמענגת ששמה עברית, ולפיתוחו.