מתהפך בעוז

לא קראתי את ספרו של עמוס עוז "תמונות מחיי הכפר" אבל קראתי הרבה מאמרים על אודות הספר. האם זה מספיק בשביל להביע עמדה? כיריב מושבע לכל מה שעמוס עוז מייצג עמדתי בדילמה לא פשוטה - מצד אחד הספר מסקרן אותי מאוד ומאידך אין לי עניין להעניק לו רווח כלשהו, גם לא שקל אחד, ברכישת הספר. אני יכול כמובן לשאול את הספר בספרייה, אבל אני מעדיף ספרים אחרים. מדוע?

עמוס עוז הוא בעיני סופר נהדר, הניסוחים שלו מרהיבים, קצב העלילות בספריו משתנה, עולה ויורד על-פי משב רוחו והוא עושה מילותיו כחומר ביד היוצר. הסופר הזה משול בעיניי לקברניט מיומן שכל ספר שלו הוא הפלגה מופלאה ומרתקת בניצוחו. הוא מכיר את הים על זרמיו העמוקים, את הגלים והסערות והרוח המתעתעת, הוא שולט ביד רמה על ספינת הקוראים שלו והוא מנווט אותה בביטחון גמור להתנפץ אל השירטון, הקרחון והסלע. הוא סופר חשוב מאוד במובן הרע מאוד של המילה משום עוצמת הנזק שהוא משפיע על המציאות שלנו.

למקרא הדברים שנכתבו על אודות הספר עולה תמונה מרנינה בעיניי. עמוס עוז בא מתוך ייאושו לייאש ונמצא מפיח תקווה. ארץ ישראל הישנה ו"הטובה" מתחסלת לנגד עיניו ואפילו הגעגועים אליה אינם מצליחים לחלץ את שייריה המרוטים משקיעה נוגה אובדת. אותם אחוסלי"ם (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ו"יעני" לאומיים) הולכים ונגרעים ממצבת שמותינו, ביתם קורס, אמונתם היוקדת משנים שָׁנִימָה דועכת וכל שנותר להם הוא המתנה מיותרת לריק.

שנים חיכיתי, ציפיתי וייחלתי למהפך הזה. מיליון ישראלים כבר הגלו עצמם מפה וזרם הנמלטים מתגבר, תנועת "העבודה" שוקעת בקול דממה דקה, מרצ צוללת לתהום הנשייה, המושבות והקיבוצים מתפרקים לחתיכות ואפילו השירה בציבור הייתה לעינטוזים מבחילים על שולחנות של הלומי יין משובח. זה מה שהרוויחה ביושר גמור "ציונות המֶגֶד אשר בעורפה עומד בית שאנן והאשה והטף בו כעגלי מרבֵּק, בלי אֵל ובלי מלך ובלי תשוקת מלכות עוד" כדברי אורי צבי גרינברג. החורבן הזה היה נחוץ מאין כמוהו לחידוש תקומת ישראל על אדמתה. היתרון היחיד שיש לאותה ישראל ישנה הוא מסקנת הלֶקח.