ה-13 בספטמבר 2008 אמור היה להיות יום חג ל"מחנה השלום": במעון ראש הממשלה בירושלים קיבל יו"ר הרשות הפלשתינית מאהוד אולמרט את ההצעה הנדיבה ביותר שראש ממשלה ישראלי העלה על דל שפתיו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני בכל אחת מסוגיות המחלוקת.
אולמרט הציע לאבו-מאזן שטח השווה בגודלו ל-100 אחוז מהגדה המערבית - 93.5 אחוז משטחי הגדה והיתרה - בדמות חילופי שטחים בדרום הר חברון, בהרי יהודה, בעמק בית-שאן ובשטח ההפקר ליד לטרון. ראש הממשלה הישראלי גם הציע לבן שיחו הפלשתיני ריבונות על כל השכונות הערביות בירושלים ומסירת הריבונות באגן הקדוש בעיר העתיקה לניהולה של ועדה ובה נציגי ישראל, פלשתין, ארה"ב, ירדן וסעודיה. אולמרט לא הסתפק בכך והציע שישראל תקלוט עד 3,000 פליטים פלשתינים בשנה.
אילו רק נענה אבו-מאזן בחיוב להצעה באותו יום, הייתה ליוסי ביילין, לרון פונדק, לאורי סביר וליאיר הירשפלד סיבה מצוינת לעטות בחגיגיות את ה"בלייזרים" המפורסמים שלהם ולחגוג את סגירת המעגל: 15 שנה בדיוק לאחר לחיצת היד המפורסמת בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן, מגיע סוף סוף עידן השלום.
אבל לאבו-מאזן היו תוכניות אחרות. אלוף בן, עורך מדור הדעות של הארץ שליווה ככתב מדיני את המגעים, מספר במאמר שכותרתו
"מה קרה ב-13 בספטמבר", כי המנהיג הפלשתיני ביקש ללמוד את הפרטים בעזרת קרטוגרף ולשוב למחרת לפגישת המשך - "אבל עבאס לא חזר למחרת. וגם לא למחרתו. ואפילו לא התקשר. הוא ניתק מגע, ולימים הסביר בראיון ל'וושינגטון פוסט' שדחה את הצעת אולמרט, כי 'הפערים היו גדולים'".
במאמר שפורסם בשבוע שעבר ב"וושינגטון פוסט" כתב אולמרט: "ראוי יהיה לחקור את הסיבות שבגינן דחו הפלשתינים את הצעתי והעדיפו, תחת זאת, להדיר את רגליהם ולחמוק מהחלטות אמיתיות. הצעתי הייתה מסייעת להגשים את 'פתרון שתי המדינות' בהתאם לעקרונות הממשל האמריקני והממשלה הישראלית בראשותי והקריטריונים שההנהגה הפלשתינית ראתה לנגד עיניה במשך השנים. אני מאמין, שחיוני לבחון את הלקחים מדחיית הפלשתינים הצעה מסוג זה".
ואולם למרבה הצער, תחנוניו של ראש הממשלה לשעבר נופלים על אוזניים ערלות, לא רק בארה"ב - אלא גם בישראל. הדיון הציבורי והתקשורתי בהצעת אולמרט נבלע בדיונים בסוגיות הרות גורל בענייני דל"ת אמותיה של משפחת נתניהו: מדוע לא נמסר לכתבים המדיניים מבעוד מועד כי סיבת היעדרותו של ביבי מישיבת הממשלה היא גרגר חול בעינו, מתי הודיעה שרה כי לא תצטרף למסעו של בעלה באירופה וכמה מאבטחים ישמרו על יאיר בשירותו בצה"ל.
לכשתתפנה העיתונות מעיסוקה בסוגיות אלה, אולי יהיה מקום לדיון גם בדחיית ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שהעבירה ישראל לפלשתינים ובשאלה מדוע השלום המיוחל רק הולך ומתרחק מאז. אם וכאשר זה יקרה, להלן ארבעה הסברים אפשריים, שיש בהם כדי לשמש מצע לדיון הציבורי המוצע:
ייתכן כי אבו-מאזן הוא דו-פרצופי: מיסטר עבאס מדבר על "פשרות כואבות" ועל "שלום של אמיצים" ודוקטור מחמוד מכחיש שואה וחוקר את "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1945-1933" (נשוא עבודת הדוקטורט של אבו-מאזן).
יכול להיות שאבו-מאזן אינו מסוגל להכריע בעד פשרה מדינית: לראיה, הוא לא חתם אפילו על הסכם ביילין-אבו-מאזן הנושא את שמו, ולפי עדותו של פרופ' שלמה בן-עמי בספרו "חזית ללא עורף" אף צירף להסכם שורה ארוכה של הערות והסתייגויות.
ואולי אבו-מאזן משותק מפחד: הוא אינו מעמיד עצמו לבחירה מחודשת, הוא מתקשה להטיל מרות אפילו על אנשי הפת"ח ברמאללה, שלא לדבר על הבאת עצמו לביקור בעזה.
לבסוף, אולי ניתן לקבל את גרסתו של אבו-מאזן עצמו: הפערים בין הצדדים גדולים - כלומר, המקסימום שהנהגה ישראלית מתונה מסוגלת להציע רחוק מן המינימום שהנהגה פלשתינית מתונה יכולה לקבל.
ואולי אף לא אחד מההסברים הללו יניח את דעתם של אנשי "מחנה השלום". אבל דווקא הם, שרוצים כל כך לקדם תהליך מדיני ומוכנים ל"פשרות הכואבות ביותר" למען השלום, צריכים להתמודד עמן, או לפחות להביא לתקשורת חלופות להן. ולמען הסר ספק, יש אולי להבהיר כאן: פרשת גרגר החול בעינו של ביבי אין בה כדי להוות חלופה שכזאת.