|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לפתרון הנסיגה המלאה ל"גבולות אושוויץ", נוספו שני פתרונות אוטופיים, שגם הם מצאו אוזן קשבת אצל כמה מסופרינו המובילים: הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי
|
|
הציע בספריו פתרון של מדינה אחת, דו לאומית, יהודית ערבית. סמי מיכאל [צילום: בוצ´צ´ו]
|
|
|
|
|
|
|
|
| וכך הסביר סמי מיכאל את בשורת הרומן שלו "יונים בטרפלגר": "אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי... בתי החולים יהיו משותפים... באשר לדגל, לא אכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף" | |
|
|
|
|
בעודם מנתצים מיתוסים קדומים שביטאו ושיקפו אמיתות היסטוריות, בראו סופרי השאננות לציון עצמם מיתוס מן ההווה בנושא "הסכסוך" על ארץ ישראל, שאין לו אחיזה בהיסטוריה ולא תמיכה בעובדותיה - מיתוס "הילדות והבגרות". בעלילות הרומנים שייסקרו להלן, הושוו שנות המדינה שבין 1948 ל-1967 לשנות "הילדות" התמימות והמוסריות שלה, על שום שהייתה חנוקה בגבולות שביתת הנשק, שאכן יָאָה להם הגדרתו של שר החוץ המיתולוגי אבא אבן - "גבולות אושוויץ". ואילו שנותיה של המדינה מ-1967 ואילך, הושוו ל"בגרות" המכוערת והבלתי מוסרית, שכן מאז רובץ עליה החטא הכבד של "הכיבוש".
אי-אפשר לטעות במטרותיה של אבחנה זו בין שתי התקופות בתולדות המדינה: מטרתה העיקרית הייתה הצדקת תביעתם הפוליטית של השאננים לציון מצה"ל לסגת מכל מאחזיו הצבאיים ביהודה ובשומרון, ומן הממשלה - לעקור את היישובים החדשים מתוכם. המטרה המשנית הייתה לייסר את מצפונם של הישראלים, על כך שהוסיפו לחטא "הנישול" משנת 1948 את פשע "הכיבוש" משנת 1967. וכך, הדימויים "ילדות" ו"בגרות" נועדו להטעות אותנו לחשוב, שהפלשתינים והתאגיד של מדינות ערב, המונע על-ידי רעיון הפאן-ערביות של המרחב, מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי - מקבלים את תוצאות מלחמת 1948, והם יכבדו את קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אם זו רק תיאות להתקפל חזרה לגבולות 1967 ותוותר לעד על זכויותיה בשאר חלקי הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל.
על הנחות חסרות שחר אלה מבוססים בשלמותם הרומנים "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן (1991) ו"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד (2008). אותן הנחות מהדהדות גם בחלקים שונים של "סיפור על אהבה וחושך" (2002) של עמוס עוז ושל "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) של א. ב. יהושע. ואלה הנודעים יותר מבין עשרות רומנים, אשר לצורך ושלא לצורך גינו את מלחמת ששת הימים כמלחמת כיבוש קולוניאליסטית, שממנה החלה ההתקרנפות של המדינה "המבוגרת", וביטאו געגועים לתקופת "הילדות" המוסרית שלה בשנים 1967-1948.
דווקא ערביי מדינת ישראל, ששאבו עידוד מהנחות אלה של סופרי השאננות לציון, ובה בעת דחו אותן מכל וכל, ניצלו את החלוקה הזאת של שנות המדינה לשתי תקופות, כדי להבהיר שמנקודת מבטם כפלשתינים, מלחמת 1948 המיטה עליהם את "אסון הנַכְּבּה" ואילו מלחמת 1967 הוסיפה על אסונם זה גם את "אסון הכיבוש". דווקא הסופרים המשפיעים ביותר מבין סופרי השאננות לציון נמנעו מלהבהיר לערביי המדינה, שבאסונותיהם של הפלשתינים עליהם להאשים את מדיניות מנהיגיהם בארץ ישראל עד 1948 ואת ניצולם של ערביי ארץ ישראל על-ידי מדינות ערב להגשמת היעד הפאן-ערבי של מדיניות זו משנת 1948 ואילך.
תרומה אמיתית להסברה הישראלית בארץ ובעולם יכלו סופרי השאננות לציון להרים, אילו סיפרו את האמת, שההישג החשוב שלנו במלחמת ששת הימים היה לא רק שחרור חלקים נוספים של הנחלה הלאומית שלנו, אשר לא נשארו בידינו אחרי מלחמת 1948, אלא גם אילוצו של העולם לכלול את העם היהודי בין הטוענים לבעלות על אדמות יהודה ושומרון, אדמות שהיו בידי ממלכת ירדן משנת 1948 ועד שנת 1967 רק במשמורת, מכוח הסכמי שביתת הנשק הזמניים. במקום זאת, קראו סופרים אלה לפלשתינים, כמו יוסף מאני ברומאן של א. ב. יהושע: "מהרו, קחו זהות!".
|
|
"להתנתק מכל הדייסה היהודית"
|
|
|
|
"כמו בקפריסין" [צילום: דן פורגם]
|
|
|
|
| הוגי שני פתרונות אוטופיים אלה אוחזים באשליה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל "השטחים", או לפחות יוצנע על ידי היהודים, ירסנו הערבים את להטם לטהר מיהודים את המרחב, שבין נהר הפרת לאוקיינוס האטלנטי, וייכון מזרח תיכון חדש, שיהיה סובלני לנוכחותם של יהודים בארץ ישראל. | |
|
|
|
לעומת ההגדרה הבסיסית של המונח "ריבונות", קרי - בעלות מלאה ובלעדית של עם על נחלתו הלאומית, הגדרה שבה היו אמורים לדבוק כל הסופרים העברים, כמו קודמיהם בתקופת התחייה ובתקופת העליות, בחרו סופרים אחדים ממחנה השאננים לציון בפתרון תבוסתני לסיום "הסכסוך": שהעם היהודי בעצמו ובמו-ידיו יפרק את הריבונות, שייסד וקיים משנת 1948 ואילך, ויוביל את אחד מן ה"פתרונות" החַלופיים האפשריים למדינת ישראל הקיימת. וכך, נוספו לפתרון הנסיגה המלאה ל"גבולות אושוויץ", שני פתרונות אוטופיים מסוכנים הרבה יותר: הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי.
הוגי שני פתרונות אוטופיים אלה אוחזים באשליה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל "השטחים", או לפחות יוצנע על-ידי היהודים, ירסנו הערבים את להטם לטהר מיהודים את המרחב, שבין נהר הפרת לאוקיינוס האטלנטי, וייכון מזרח תיכון חדש, שיהיה סובלני לנוכחותם של יהודים בארץ ישראל.
א.ב. יהושע לא הצהיר אף פעם בגלוי, שהוא שואף להגשים את הפתרון של "העברים הצעירים" (שאת הכינוי "כנענים" הדביק להם בלעג אברהם שלונסקי), מבית מדרשו של יונתן רטוש, בדבר הקמת ישות לאומית חדשה במרחב הסהר הפורה, חילונית – אשר תטמיע בתוכה את צאצאי הלאומים השונים המתגוררים במרחב. אך ברומן "אש ידידותית" הוא נעזר בשניים מגיבוריו, כדי לבטא את הפתרון הכנעני. בפי האב השכול ירמיהו ("ירמי") שתל את המהלך הראשון ליישום הפתרון הזה: "להתנתק מכל הדייסה היהודית - - - הישראלית", ובפי פלשתינית מהגדה נטע את המהלך הנוסף שיגשים הינתקות זו: " תנו אפשרות גם להצטרף אליכם . - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם".
אגור שיף היה אף יותר מפורש מיהושע, ברומן הסאטירי שלו "מה שרציתם" (2007), שבשמו הגיב על האימרה המפורסמת "אם תרצו אין זו אגדה", אשר קבע הרצל בפתח ספרו החזוני-אוטופי "אלטנוילנד" (1902). מפי צעירה בת העם היהודי שהרתה לפלשתיני מטול-כרם הוא השמיע את החזון הכנעני שלו (ושל אביו, מידד שיף, ברומן "שמעון צהמארה" משנת 1951). לדברי הבחורה, הילד שתוליד מיחסיה עם המאהב הפלשתיני שלה מיהודה ושומרון "יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי חיים שיציפו את המזרח התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות".
גם לפתרון הפדרטיבי נמצאו שני תומכים מקרב הסופרים "השאננים לציון" בעלי המעמד, שהם גם היותר הבולטים מבין הסופרים שהוציאה מתוכה יהדות עירק: אלי עמיר וסמי מיכאל.
ברומן "יסמין" (2005) החזיר עמיר את הגיבור של "תרנגול כפרות" לקיבוץ שבו התחנך כנער. כעת, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, כשנורי מקורב לשלטון ומוזמן על-ידי הקיבוץ להשמיע את דעתו על "הסכסוך", הוא מנצל את ההזדמנות להשמיע את השקפתו על העתיד.
וכך אומר נורי באוזני מי שקלטו אותו וחינכו אותו בקיבוץ של השומר הצעיר: "בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכל יישאר בלי כלום". ואחרי שקבע, כי זכויות הערבים בארץ ישראל שוות לזכויות היהודים בה, הוא מציג את הצעתו: אם חפצים אנו בשלום בר-קיימא, אין להסתפק בנסיגה לגבולות 1967, אלא עלינו להציע לפלשתינים ולעולם הערבי שותפות, שאותה מן הראוי ליישם בראש ובראשונה בירושלים, שהיא "לב הסכסוך": "ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול, ומבחינתי, שיתנוססו על הר הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן".
בשנה שבה הופיע הרומן "יסמין", הופיע גם הרומן של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" (2005), שבו המשיך לטוות את עלילת הנובלה "השיבה לחיפה" של הסופר הפלשתיני ר'סאן כנפאני. כבר בשם הנובלה ביטא כנפאני את המטרה הרעיונית שלה: לעודד את הפלשתינים לקראת המלחמה שבה יתקנו את תוצאות מלחמת 1948. ואכן, בנובלה עצמה הכריז המחבר שתוצאת מלחמת 1948 תוסדר רק במלחמה נוספת, שאחריה יקיימו מי שנושלו מבתיהם את השיבה שלהם לחיפה.
סמי מיכאל ודאי האמין שהוא מציע פתרון הולם יותר ל"סכסוך", על-פי תפיסת השלום שלו. ברומן ההמשך לנובלה של כנפאני תיאר כיצד בעקבות שיבת הבן – שאבד לאמו הפלשתינית במהלך הבריחה הבהולה מחיפה ב-1948 וגדל כיהודי אצל אֵם מאמצת יהודייה, ניצולת השואה – לזרועות אמו הביולוגית, מתאחדות שתי המשפחות, המשפחה הישראלית-יהודית עם המשפחה הפלשתינית-ערבית.
ולמי שלא הבין את "הבשורה" שאליה חתר ברומן הזה, הבהיר אותה מיכאל בפירוש שפרסם בעיתונות: "אני חושב שבסופו של דבר, אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרויקט קפריסאי אוטופי שהגה גיבור הרומאן 'יונים בטרפלגר'. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי. הפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח התיכון. בתי החולים יהיו משותפים. - - - באשר לדגל, לא אכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף" (הארץ, 15.4.05).
|
|
| האם ניתן לזהות כעם ציבור מקומיים קטן, מפורר וחסר זהות לאומית, שאליו הצטרפו בין השנים 1940-1840 ערב-רב של ערבים ממדינות ערב השכנות, בעיקר בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובשנות המנדט הבריטי? האם ניתן להכיר בפלסטינים כעם בעל זכויות שוות בארץ ישראל לזכויותיו של העם היהודי, רק משום שהליגה הערבית הכריזה בשנת 1964, כאשר הקימה את אש"ף ("הארגון לשחרור פלסטין"), כי ארגון זה מייצג את "העם הפלסטיני"? | |
|
|
|
האם ניתן לזהות כעם ציבור מקומיים קטן, מפורר וחסר זהות לאומית, שאליו הצטרפו בין השנים 1940-1840 ערב-רב של ערבים ממדינות ערב השכנות, בעיקר בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובשנות המנדט הבריטי? האם ניתן להכיר בפלשתינים כעם בעל זכויות שוות בארץ ישראל לזכויותיו של העם היהודי, רק משום שהליגה הערבית הכריזה בשנת 1964, כאשר הקימה את אש"ף ("הארגון לשחרור פלשתין"), כי ארגון זה מייצג את "העם הפלשתיני"? ואם נמצאים בעולם משפטנים ומדינאים, המעניקים לפלשתינים הכרה בהם כעם – או שהם בורים שאינם יודעים את העובדות ההיסטוריות, או שמגמתיות ואינטרסים מטים את האמת מהם והלאה.
האם יש בעולם עם, שלא נשתבשה דעתו, אשר החליט מיוזמתו לסיים את נוכחותו בהיסטוריה, לוותר על זכויות עתיקות יומין בנות אלפי שנים בנחלתו הלאומית ולהעניק בה מדינת לאום לעם שזה מקרוב הומצא? נראה כי ויתור מרצון כזה על ריבונותו של עם יכולים להציע רק סופריו "השאננים לציון" של עמנו.
|
|
|
יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך ה-19 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".
|
|
| תאריך:
|
26/07/2009
|
|
|
עודכן:
|
27/07/2009
|
|
יוסף אורן
|
|
|
ה-13 בספטמבר 2008 אמור היה להיות יום חג ל"מחנה השלום": במעון ראש הממשלה בירושלים קיבל יו"ר הרשות הפלשתינית מאהוד אולמרט את ההצעה הנדיבה ביותר שראש ממשלה ישראלי העלה על דל שפתיו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני בכל אחת מסוגיות המחלוקת.
|
|
|
|
|
פרשת דברים, שקראנו בשבת, פותחת את החמישי בסדרת החומשים, הנקרא גם 'מִשְׁנֶה תורה'. החומש אינו מתאפיין בסיפורי דרמות גדולות, או בארועים היסטוריים, דוגמת ספרי בראשית, שמות ובמדבר, ובעיקרו הוא חזרה על הספרים הקודמים. מכאן שמו. אכן, גם פרשתנו מתארת ב'פלאשבק' את מסעות ישראל במדבר, כחזרה גנרלית טרם כניסתם לארץ. מבחינה זאת, הפרשה היא המשך מובהק לספר במדבר, שחתם אף הוא בפרשת מסעי בחזרה על מסעות המדבר. כמו שם, כפי שראינו, גם כאן אין מדובר בשיעור בגיאוגרפיה או בהיסטוריה. המטרה של איזכור המסעות היא הלקחים הטמונים בהם. עם זאת, בפרשתנו אין איזכור מפורט של המסעות, כמו בפרשת מסעי, אלא תקציר שלהם בלבד. המסעות מתמקדים בעיקר בהכנה לכניסת היהודים לארץ, מבחינה היסטורית ובמסרים הנלמדים מהם.
|
|
|
|
|
אחד מתפקידיו העיקריים של יועץ התקשורת הוא ליצור אהדה למותג/אישיות/מוצר, אותו הוא מייחצן. במסגרת העבודה משתמש היועץ בתכונות הרלוונטיות של הלקוח ומעצים אותן, ואם צריך מגדיר לו אותן מחדש ובונה לו אותן בהתאם למטרה. אך דבר אחד יש לזכור, יועץ תקשורת, הוא לא קוסם. אז למה זקוקה העדה החרדית? ליועץ תקשורת או לקוסם?
|
|
|
|
|
הבנייה בירושלים אכן מסכלת את הסיכוי (שמעולם לא היה ריאלי) להקים מדינה פלשתינית, ולא בכדי חוסיין אובמה וכמה יועצים יהודים סביבו עושים מאמץ אחרון (אף הוא חסר כל סיכוי) לבלום את הבנייה היהודית במזרח ירושלים, בנייה שהיא על קרקע פרטית השייכת כדין למיליונר היהודי-אמריקני מוסקוביץ, ובהתאם לתוכנית מיתאר בת תוקף ולהיתרי בנייה שניתנו על בסיס שיקולים מקצועיים-תכנוניים גרידא, מתוך הנחת ריבונותה של ממשלת ישראל על ירושלים רבתי ובכללה המתחם בו מדובר.
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות, במיוחד עם כניסת פרידמן לכהונת שר המשפטים בשנת 2006, הותקפה ציבורית יכולתו של בית המשפט העליון לבטל חוק לא חוקתי, יכולת אשר מהווה את חיל הפרשים הקדמי במערכה על הגנת זכויות הפרט מפני הכוח הפוטנציאלי (וגם המעשי, יש לציין) של השלטון לרמוס את האזרח. בפועל, מספר החוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון הם מתי מעט, אך החשיבות במהפכה החוקתית הינה חדירתה לשיח הציבורי ולתפיסת הזכויות של כל פרט את זכויותיו, אל מול השלטון. החוק אשר מאפשר את אשפוזם הכפוי של אנשים בישראל ללא הליך משפטי הוגן, מהווה את אחת הדוגמאות ל'כיצד חוק יכול להיות דורסני', ולנחיצות של בית משפט עליון חזק, שפועל באטמוספירה-נורמטיבית וציבורית של שיח-זכויות.
|
|
|
|
|
