Dobule שקשוקה Please

ביקשתי היום את אישורו של ועד אגודת העיתונאים בירושלים בו אני חבר להביע תמיכה בערוץ הראשון על הקרנת שיטת השקשוקה של מיקי רוזנטל. טוב שהנושא שהוא מעלה באומץ עיתונאי נדיר יטופל בשיח ציבורי שאינו מוגבל למתחם של עיתונאים ואנשי אקדמיה, סטודנטים לתקשורת ומבקרי סימנטק.

כל אזרח צריך לדעת מה כואב לרוזנטל ולשאול את עצמו היכן הוא עומד במציאות של כוח מרוכז ומשולב-הון ושלטון. במילים אחרות - מה נשאר מערימת הזכויות שלו. במילים יותר ברורות - האם יש סיכוי לאכוף מימוש זכויות ועד כמה יעילות רשויות האכיפה והבקרה כשמדובר באילי הון. כל זאת במדינה דחוסה בה ההתרשתות היא המפתח.

אין לי בעיה עם תגובת משפחת עופר המוקרנת בצמוד. עיתונאי הנלחם על זכותו לביטוי מלא וללא חשש מסנקציות משפטיות שיחסלו אותו במקום עבודתו וגם אחרי שיאבדו - אינו יכול, עם כל הכבוד, להכתיב לצד הרואה את עצמו נפגע כיצד יתגונן תקשורתית או משפטית.

דווקא בהצגת הטיעונים גב אל גב יש אותו היגיון עתיק המשמש את שיטות המשפט השונות המנסות להביא שופט או חבר-מושבעים לכלל הכרעה תוך התבוננות בעדים בעת חקירה ולאחר הקשבה לנאומי התביעה וההגנה. כל צד אומר את דברו, יורה את כל הכדורים שיש באמתחתו - והציבור ישפוט בבית הדין של דעת הקהל.

בכוח הכסף יש למשפחה הרואה את עצמה נפגעת יתרון דורסני. אך רוזנטל בא עם תחמושת משלו. מיתוג עצמי כעורך ותיק שהפך תחקירן ללא חת. אהדה של חוגי הברנז'ה בהגדרה הרחבה של המונח. האהדה המיידית השמורה לכוח הלחימה של העני יותר. הטינה הידועה של מי שאין להם כלפי מי שצברו הרבה יותר ממה שיש לאזרח מן השורה. אך כל זאת לא צריך ולא אמור למנוע ממשפחת עופר להגן כמיטב יכולתה על נכסי המוניטין שלה. אדרבה - יוצג סרט מול סרט. ישפוט הציבור.

גם אין פגם יסודי בכך שערוץ המקרין תחקיר שלא בוצע ביוזמתו ועל-ידי הצוות שלו מנסה להגן על עצמו מפני תביעות אפשריות כאשר חלקן כבר תלוי ועומד, וברור כי מדובר בכניסה לשטח אש משפטי יקר. העובדה שהערוץ הראשון לא הפך לערוץ מגויס לחלוטין לצד אחד בעימות הזה עומדת בקריטריונים של הוגנות. כך או כך - הסרט לא מצא את דרכו לערוצים מסחריים. עובדה המדברת בעד עצמה עם או בלי פרשנות.

וזאת הודעת התמיכה של ועד אגודת העיתונאים בירושלים בעצם ההקרנה:

"ועד אגודת העיתונאים בירושלים מברך את הערוץ הראשון בטלוויזיה על הקרנת סרטו של מיקי רוזנטל 'שיטת השקשוקה'. בעידן של לחצים גוברים והולכים על כלי תקשורת בצבת כפול ולעיתים משולב של הון ושלטון - גובר גם הצורך בערוץ ממלכתי ציבורי המסוגל להעלות לסדר היום הציבורי גם נושאים שערוצים תלויי רייטינג ופרסום - אינם נוטים להעלות. ההקרנה היא הוכחה לנחיצות השימור והפיתוח של ערוץ זה.

"השאלה אם הטענות שמעלה הסרט יסודן בעובדות מוצקות טוב שתידון בשיח ציבורי חפשי מהליך משפטי אך היא אינה שוללת את זכותו של כל אדם לנכסי המוניטין שלו - ובזירה הזאת יאמר החוקר 'אמת דיברתי' ואחר-כך יאמר בית המשפט את דברו. אך יצירה שיטתית של אוירת פחד בכלי תקשורת מחשש סנקציות משפטיות - עלולה לבלום ולשתק את אחת הזרועות החיוניות למרקם הדמוקרטי במדינה בעלת תקשורת חפשית: דסק תחקירים שאינו נרתע גם מחקר בעלי שררה או עוצמה כלכלית" [עד כאן לשון ההודעה].

לאחרונה התקיים יום עיון משותף לאגודת העיתונאים בירושלים ולתנועה לאיכות השלטון. אמרתי בו בין היתר את הדברים הבאים:

מימי ברוך נאדל ועיסוקו בתכני קציץ הבשר של חברת ריכרד לוי ודרך מוטי גילת והטיפול הבוטה והדעתני מאוד שלו ללא כפפות שלו הן במנהיגי שס והן באברום בורג ועד מיקי רוזנטל ושיטת השקשוקה - מה השתנה בראייה עיתונאית היסטורית כאשר מדובר ביכולתם של חושפי שחיתות בתקשורת להמשיך ולתפקד ביעילות ואף לקצור שבחים ופרסים על עמלם. לתפקד כשהם מוגנים על-ידי מערכת תומכת משפטית וכלכלית?

ראשית - האינטרסים של הון ושלטון הפכו כלים שלובים יותר ומתוחכמים יותר ודורסניים יותר במשק, שחלקו מובל בקטר של קפיטליזם נוסח ריגן-תאצ'ר, ובחלקו האחר עדיין חיה ונושמת מורשת הפרוטקציה וההתרשתות וההנחות והפנקסנות מלמעלה בנוסח ספיר. אלא שהמאכער של אתמול הפך ליועץ אסטרטגי משפטי של היום, מתווך-על. ואילו העיתונאי של היום הוא לעיתים גם יועץ תוכן וגם מקדם אתרים באותה משכורת לפני שהוא חוצה קו לדוברות וליחסי ציבור.

עיתונאי חוקר עלול לגלות במאוחר מדי, לצערו, כי הוא חשף פרשייה שאין לכלי התקשורת שלו עניין להעלותה על הנייר, או און-ליין או באחד מערוצי הטלוויזיה בשל מגוון טעמים שהוא מצופה להבין בעצמו, ואם אינו מבין, מסבירים לו אוף דה רקורד. מפני שהיא פוגעת במי שהשלטון או ההון רוצה מאוד ביקרו מפני שאלה הנחשפים שלא בטובתם השקיעו ברישות והשקיעו בתרומות והשקיעו בהרצת מועמדים, וגם אם אינם מחוסנים מפני חשיפה הם יכולים להתגונן בפניה ביעילות רבה יותר או בפשטות - לרכוש יותר מהשפעה וידידים בתקשורת. הם מסוגלים לקנות ערוצי תקשורת. הם בעליה.

במשק של מיתון ומצוקה והפרטה ומיקסום רווחים אם הם באים על חשבון איכות ומיומנות הכותבים, או אף האתיקה העיתונאית שלהם, גובר עוד יותר השיקול הכלכלי-עסקי-משפטי. גובר גם הפיתוי של השלטון המרכזי למשוך יותר בחוטים של שידור ציבורי שתקציביו באים בחסדי המחוקק.