מפלגת האדם הישראלי

ישראל חיה על זמן שאול - יחסי אנוש גרועים בכל רקמות החברה הישראלית, מהמשפחה ומקום העבודה ועד ליחסה של הממשלה לאוכלוסיה שמתחתיה.

תושבי ישראל אומדים זה את זה במושגים הירארכיים - מי בכיר ממי, ומי מסוכן ממי. המרכיב הכוחני הפסיק להיות סמוי. אנשים זרים הנפגשים בצומת ומפריעים זה לזה, נוהגים לפי חוק הג'ונגל - מאיימים זה על זה, ובתוך כך מבררים למי הכוח לפגוע יותר. החלש מוותר, עוזב את זירת ההתגוששות כשליבו מריר, ומעתה יחפש תרופה במציאת קורבן חלש ממנו. זוהי מלחמת הכל-בכל, והיא תהרוס את כולנו.

יחסי ההירארכיה המעוותים לא חדרו לחברה האזרחית מהצבא. גסות יחסי האנוש היא תולדה של התפתחות פנים-יהודית שמקורה עוד ברוסיה הצארית ובמזרח אירופה. היהודים היו חסרי מגן אך שאפתניים באופן נוירוטי להצליח בקרב האוכלוסיה הכללית. לא במקרה קרא ש"י עגנון לעיר של יהודים שכאלה - "שיבוש". בגרעין ה"שיבוש" טמון העדר מרחב רגשי, אינטלקטואלי והתנהגותי של האדם הפרטי. בשל אילוצי הכלל, כל יהודי הופך לכלי בידי מנהיגיו, המחפשים להנציח זן זה או אחר של יהדות.

גם הציונות נהגה כך, ובנתה ארגונים שיישבו את הארץ, כאשר כל עולה מן השורה הוא מרכיב קטן במפעל הכללי. העולה מן השורה אף התגאה בקבלו על עצמו היעדר חירות כאקט פטריוטי מסור - כך חונך מילדותו.

אדם שכזה שירת באהבה את הממסד הציוני, ובתמורה קיבל את מעמדו המורם כלפי גלי העולים הבאים. יחסי האנוש ההירארכיים נבנו הרבה לפני הגעתם של בני ארצות האיסלאם ורוסיה הסובייטית, כאשר לא איכות העבודה הבין-אישית אלא ותק ומסירות להנהגה היו שורש הסמכות. הסמכות ביחס לחדש/חלש, שיכול להיות גם ערבי, עובד זר, או סתם אדם עני או חולה - הפכה ליסוד יחסי האנוש בחברה.

כך נוצרו עימות קיומי בכל רובדי החברה, ותרבות כוחנית שהכתיבה התנחלות בשטחים כאקט אדנותי-זהותי. לאזרחי ישראל לא סופר שההתנחלות אינה חוקית מהבחינה הבינלאומית; כך נוצרה תרבות שקרים ומחטפי הטבות - כדרך חיים.

אך גרוע מזה - כך נוצרה תרבות חיפזון, שבה אין לאדם מרחב מחשבה ויצירה משלו; האדם הישראלי אינו יודע שלווה, או מצב של ספונטניות יצירתית; או חדוות קיום. הוא חי נגד האחרים. כתוצאה מכך הפכה ישראל למדינה שאוכלוסייתה טיפשה, בדרך לאיבוד מקומה במערכת הבינלאומית המערבית. הטובים עוזבים לחו"ל, בהעכרה נוספת של האווירה המקומית.

חייבת לקום תנועה תרבותית-פוליטית שמטרתה רוויזיה של המבנה החברתי בישראל, במטרה לאפשר לאדם הישראלי את רגעי היצירה שלו. מתוך שלווה ימצא האדם פתרונות חכמים, ויתחשב בזולת. רגעים אלו יופיעו כאשר ייפסק החרחור הכוחני ביחס לפלשתינים, כאשר תוקטנה כיתות הלימוד בבית-הספר, כאשר הפריפריה תזכה ברשת רכבות והשקעות, כאשר האליטה השלטת בישראל תעבוד בפריפריה, כאשר הערבים יצורפו לשירות ממלכתי, כאשר יבוטלו חוקי חיים נפרדים בין הערבים ליהודים, כאשר יושלם חוק כבוד האדם, כאשר תופרד הדת מהמדינה, כאשר התרבות והאמנות המקומית והכללית יהפכו לעניין לאומי, וכאשר המתנחלים, תוך שיכונם מחדש בתוך מדינת ישראל, יצורפו לפרויקטים מדעיים ותרבותיים עולמיים. כך ייפתח המרחב לכל אדם ולהשראתו. כל אדם צריך להרגיש שהוא רצוי ויש עניין לאחרים בעבודתו וביצירתו. אז הוא ירגיש טוב, חוכמתו תתעורר, קרוביו יזכו לאהבתו, ותתעורר בו גם האחריות המתחשבת כלפי הכלל. החברה שבה הוא חי תהיה בטוחה יותר ובת-קיימא.

תנועה זאת תתחיל כאשר יתקבצו יחד אנשים שיחשבו על בני-האדם כבעלי נפש יוצרת, שקיומם ופרי עבודתם מעניינים בפני עצמם. אלה יהיו לגרעין של תנועה חדשה - מפלגת האדם הישראלי.