תחילת שנות התשעים למאה הקודמת היו שנות פריחה ליוזמות מדיניות מבית מדרשו של השמאל הישראלי. על-מנת להיות הוגנים, נציין כי הארועים שבאו על המזרח התיכון ואנו בתוכו, החל ממחציתם השנייה של שנות התשעים, אשר רובם ככולם נזקו אנושות את מדינת ישראל מהפן המדיני-ביטחוני, עדיין היו אז לוטים בערפל העתיד. ועידת מדריד ומתווה אוסלו שבא לאחריה נתנו תקווה, אם גם מופרכת, מאחזת עיניים, מהצד הפלשתיני-ערפאתי בעיקר, לאופק מדיני ואפשרות לפשרה היסטורית לכאורה עם העולם הערבי.
אמנם היו רבים בינינו אשר קרקע המציאות היוותה עבורם עובדה קיימת, אלו התריעו והוכיחו בשער כנגד מהלכי הסכם אוסלו ולרוע מזלנו כולנו, תוכחתם לא עלתה יפה. הם צפו, בהקשר לוגי ראוי לציון, את הכישלון העומד להתרחש ונלחמו בחרוק שיניים לסכל את ההסכם ובעיקר ביצועו הקלוקל, אשר אפשר שבראייה לאחור, בעוד כך וכך עשרות שנים, יציין את תחילת הסוף של החלום הציוני.
החל מכישלון הסכם אוסלו ועליית ממשלות אשר נבנו והתעצמו על ברכי אכזבה הולכת וגוברת של הציבור בישראל מכישלון מהלכי "השלום", אכזבה אשר הגיעה לשיא מחריש ראש, כליות ולב, עם הניסיונות הפתטים והמסוכנים להשגת "הסכמי שלום", תוך ויתורים ללא תמורה מצידנו כגון: ארועי פינוי לבנון הכשלוני, גירוש גוש קטיף וצפון השומרון הכשלוני, הקמת מדינת חמאס הכשלוני (עבורנו), מלחמת לבנון השנייה הכשלונית ומלחמת עופרת יצוקה הכשלונית (גם אם אסטרטגית, אפשר שסיומה הכשלוני היה מכוון). כל אלו הסבו ליבו של ציבור גדול ועצום, אשר נשבה תחילה - וניתן להבינו בכך - בסיסמאות שלום הנסמכות על משאלות לב, כנגד זרם השמאל אשר הוביל ציבורנו בנתיב "משיחי-שקרי", התלוש מהוויית המזרח התיכון, כל אלו הובילו הציבור לעבר נטייה הולכת וגוברת למרכז ולימין המתון.
השמאל הישראלי אשר תחילתו במרכז הקונצנזוס הישראלי עם הקמת מדינת ישראל, שקיעתו לאחר מלחמת יום הכיפורים ומהפך הימין בשנת 1977, ראה את ועידת מדריד והסכם אוסלו כקרש הקפיצה לשובו למרכז ההסכמה הציבורית ובעקבותיה לשלטון.
כישלון הסכם אוסלו ושאר כשלונותינו המדיניים והצבאיים כמתואר לעיל, שוב טרפו עליו את הקלפים. הנה גיזת הזהב הייתה כה קרובה ומוחשית בידיו, ושוב התרסק הוא לקרשים בקול חבטה מהדהד. עם כישלון נוסף זה וירידת כוחו האלקטורלי המתמיד לאורך השנים בקלפי, לא מסוגלים היו גורמים מסוימים בשמאל הקיצוני להסכין. אלו הארועים אשר קדמו למסלול עוקף הדמוקרטיה הישראלית שנקט בו השמאל המיליטנטי החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים למאה הקודמת ועד עצם היום הזה.
הביטוי הראשון לתפנית מדאיגה של גורמים מיליטנטים בשמאל הישראלי אירעה, כשלב ראשון, בתוככי מדינת ישראל. מתווי המדיניות של גורמי שמאל-שוליים אלו זיהו נכון וביעילות ראויה לציון ומבעוד זמן, את הסדקים בדמוקרטיה הישראלית אשר יאפשרו להם להמשיך ולשמר בידם, הלכה ולמעשה, את מוקדי הכוח האמיתיים עלינו. משנכזבה תוחלת שמאל-השוליים הלזה בקלפי, הציבור הרי הצביע ברגלים כנגדם, עקפו הם את הבוחר הישראלי תוך שימור כוחם, אשר ינק שורשיו עוד מימי התנהלותם, עת קום המדינה.
הללו הם אותם אזורי השפעה אשר אינם נדרשים לפסק דינו של הבוחר, אלו הם הבוחרים את עצמם מתוך עצמם דהיינו, המדיה על שלוחותיה, השירות הציבורי, מערכת המשפט ובפרט, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון על נגזרתו, הוא בית הדין הגבוה ל"צדק".
איננו באים לטעון כאן כי בחדרים חשוכים ומיסתוריים התכנסה מועצת "זקני ציון" שמאלנית מיליטנטית אשר זממה את שתואר לעיל, אפשר שכך בדיוק הווה, אך לצרכי הצגת הטיעון, הבה ונבדוק כל גוון של אפשרות לתיאוריית קונספירציה. מאידך-גיסא, במבחן המעשה, אכן כך הווה.
שליחי השמאל המיליטנטי טוו חוטי קשרים אסורים ואף פליליים עם אנטישמים וגופים שוטמי ישראל להעברת תקציבי עתק למימון פעולות חתרנות בתוככי ישראל. פעולות אלו מטבען, עקב הצורך לעקוף הדמוקרטיה הישראלית תוך הונאת הבוחר, נעשו במחשכים, בחדרי חדרים.
מאות עמותות אשר חרטו על דגלן את הסבת רצונו של הבוחר הישראלי לכיוונים בו אינו חפץ, הוקמו, פרו, שרצו ורבו כבכורות בטרם קיץ. עמותות אלו, אשר טרחו תחילה להשפיע על כיוון דעת הציבור הישראלי, נוכחו להוותם לדעת כי הציבור מושכל יותר משהעריכו, וכך שינו אלו כיוון באשר פעיליהן הבינו כי לא על מדינת ישראל תהיה תפארתם וכי זו מלחמה אבודה. ארועי ההלם הגאופוליטים באזורנו בעבור מדינת ישראל, לא איפשרו ולו גם לרטוריקן המוכשר ביותר, לאחז את עיני הציבור שהחל מגלה סימני בגרות והבנת המתרחש. ולכן, התמקדה כל פעילותן של עמותות הסוכנים הזרים הישראליות הללו לנקודה צרה, לאותו הסדק בדמוקרטיה הישראלית אשר מקסם יעילותם, והם אלו כאמור המדיה והמערכת המשפטית.
פעילי העמותות הללו אינם יכולים לטעון כי אינם מודעים למעשיהם. גם אם טוענים הם בצביעות והעמדת פנים המגיעה לגבהי ההזיה, כי "טובת מדינת ישראל לנגד עיניהם", הרי מדחיקים הם, אם במעשה ואם במחדל, כי מסגרת הרע והרוע בו הינם פועלים אינם יכולים להצדיק מעשיהם. גם השגת המטרה הראויה ביותר נמצאת תחת הגבולות להשגתה. קיים קו אדום אשר חוצו, מאבד מהלגיטימיות שלו. המצדיק רע ברע אחר, פועל רע.
מאותו הרגע שגורמי שמאל מיליטנטי אינם מכבדים את רצון הבחור ופונים לאויבי העם על-מנת שיוציאו עבורם הערמונים מהאש, הרי שהופכים הם לטריפה מסוכנת ויש להכחידם ולחסלם ללא שהיות באמצעים אשר ההליכים הדמוקרטיים מתירים לנו.
אנו כבר למודי ניסיון היסטורי. זכורים לשמצה הם אותם משתפי הפעולה עם הרומים מבני עמנו, אלו אשר הזמינו את צרינו על-מנת שיתמכו במילוי זממם כנגד מתנגדיהם הפוליטים דאז, הם אלו שהביאו עלינו את חורבננו וגלותנו לפני כאלפיים שנה. והנה, נפרשת לנגד עינינו, היא ההיסטוריה החוזרת על עצמה בטקסיות מצמררת.
אך בכל המתואר לעיל עדיין רב הנסתר על הגלוי. פעילי השמאל הקיצוני לא הסתפקו בחתרנות בוטה כנגד קיום מדינת ישראל, מתוככי מדינת ישראל. בשקט ובהחבא, הפעילו הם את ראש הנחש השני בתוכניתם החובקת עולם. פעילותם בקרב בני הקהילה הגדולה היהודית-אמריקנית גיבתה ואיששה את פעולותיהם במדינת ישראל.
בארה"ב קיימת קבוצת השפעה גדולה של יהודים אמריקנים בני דורות מאוחרים יותר המזוהים עם השמאל הקיצוני, ממש כאחיהם מעבר לים בישראל. זהות המטרות והפעילות בין שתי הקבוצות הינה מושלמת. משך שנים רבות נשמרה פעילותם על אש קטנה עד שהגיעה העת לפריצה הפוסט יהודית, ציונית וישראלית הגדולה. תרם לכך יותר מכל יהודי קר לב ואמונה בשם ג'ורג' סורוס הידוע בשמו הקודם כגיאורגי שוורץ. סורוס, יליד הונגריה, כבן 80 אשר עשה הונו הנאמד כיום בכתשעה מילארד דולאר (בערכי 2008), תוך נקיטת מהלכים כלכליים מבריקים אשר לא נעדרו נכלוליות שנויה במחלוקת, כמו גם ניצול מחפיר של מדינות עולם שלישי ובלבד כי הונו יוכפל וישולש. לרוע המזל, אותו יהודי לא יקר, לא מצא פסול בהתנהלותו הקפיטליסטית החזירית כל זמן שיכול היה להאדיר הונו, אך בפיתול אידאולוגי האופייני לחברי "הסדר העולמי החדש", דגל בגישה המרקסיסטית, הריכוזית, הנצלנית, בכל האמור לנו הפלבאים, המוני העם.
אותו סורוס גם ידוע היטב כפוסט-ציוני וכפוסט-יהודי קיצוני אשר החלשתה האסטרטגית של מדינת ישראל מהפן הכלכלי, המדיני והביטחוני, היוותה ומהווה נדבך חשוב בפעילותו. חשוב לציין כי סורוס הלזה, הינו חבר במועצת המנהלים של "המועצה ליחסי חוץ" האמריקנית הידועה לשמצה והנמצאת תחת הנהגת "המנהיג" דייויד רוקפלר. לאלו מהקוראים אשר הנושא אינו ברי להם דיו, נפנם לספר החינמי "משנאי החינם בינינו" (יוני 2009) אשר הקישור לו יובא בסוף המאמר. מי ומה היא "המועצה ליחסי חוץ" מתואר בפירוט רב בספר והתיאור בהחלט אינו מחמיא, בלשון המעטה.
במקביל, למרות פעילות נחרצת של העמותות החוץ-פרלמנטריות, אלו הסוכנים הזרים בישראל - הציבור הישראלי, אשר מגיב באיטיות אומנם, אך עיניו בראשו, לא קנה את מנטרות השמאל הקיצוני והחרה-החזיק אחר שרואות עיניו דהיינו, כישלון נחרץ ומהדהד של מדיניות הוויתורים החד-צדדיים של ממשלות ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב, תוך שמצבנו הביטחוני הגיאופוליטי מידרדר והולך עקב כך.
המתואר לעיל בא להכין הקורא לאשר מתרחש ממש בימים אלו לנגד עינינו בכל האמור לפעילותו של הממשל האמריקני אשר מסבך את עצמו ואותנו יחד עימו. מילא, הממשל האמריקני יכול עדיין להרשות זאת לעצמו, אך חמור יותר - הוא מסבך אותנו, מסתולל באושיות קיומנו, ואנו - ודאי כי איננו חופשים להשתעשע בכך.
מאז תחילת שנת 2008 הכפיל ושילש ארגון "שלום עכשיו" את פעילות סניפו החזק בארה"ב במקביל להידרדרות השפעתו בתוככי ישראל ובד בבד עם התקרב הבחירות הכלליות האמריקניות. ארגון זה מצא ב"יוזמת ז'נבה" שותף אידאלי בחתירתו כנגד הלובי היהודי החזק, האוהד ישראל, בוושינגטון.
פעילי "שלום עכשיו" ועוזריהם מיהדות השמאל הקיצוני האמריקני המשמשים "אידיוטים מועילים" בידי ג'ורג' סורוס וחתרני השמאל הישראלים, אלו פילסו את הדרך לעבר מקבלי ההחלטות בקונגרס והסנאט, מוסדות הנהנים מרוב דמוקרטי. בעוד פעילי "יוזמת ז'נבה" ביצעו את פעולת ההסברה החתרנית כנגד מדינת ישראל ותושביה. פעילות זו נעשתה הרחק מאור הזרקורים ואכן, מעטים במדינת ישראל מודעים לה.
שני ארגונים אלו, "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה" נטשו את הדרך הדמוקרטית הלגיטימית משנכשלו במדינתם - ישראל, פצחו במלחמה טוטאלית כנגד הציבור שמאס בהם והפכו ללובי פוליטי מעורר קבס החותר באורח בזוי להוריד את מדינת ישראל על ברכיה באמצעות לחישות נכלוליות באוזני הפריץ.
זממם של פעילי ארגון "שלום עכשיו" ו"יוזמת ז'נבה" לא היה צלח בידם לולי מיודענו הנזכר לעיל, ג'ורג' סורוס ואמצעיו הפיננסים הבלתי מוגבלים. הוא שפתח את הדלתות בפני כל שוטם זב חוטם מישראל, הוא שמימן ומממן את פעילותם בארה"ב בנדיבות מפליגה, הוא ששימן חברי קונגרס וסנאט דמוקרטים בסכומים חודשיים מפליגים, הוא שמימן בסכומי עתק את מערכת הבחירות של חוסיין אובמה, אשר הינו חבר "המועצה ליחסי חוץ" וה"בוהמיין גרוב" ממש כמותו. זהו חוסיין אובמה אשר סומן מזה זמן על-ידי "המועצה" הנזכרת לנשיאות האמריקנית מתוך שהללו, בהכוונתם המרכזית של ג'ורג' סורוס ודוד רוקפלר, שאפו להציב בראש הפירמידה את נאמנם במטרת יישום דוקטרינת "הסדר העולמי החדש" הידוע לשמצה.
ג'ורג' סורוס מקיים אף קשרים כלכליים עבותים ואמיצים עם שניים ממיודעינו בעלי השפעה חזקה בממשל האמריקני, הלא הם רם עמנואל ואקסלרוד. זהו אותו ג'ורג' סורוס לו חייב אובמה את נשיאותו.
שלא במפתיע, כל אותם חברי החונטה האמריקנית של קשרי ההון ושלטון הבוטים, הינם כולם תמימי דעים בצורך להחלשת ישראל, דחיקתה לגבולות אושוויץ, ניתובה למתווה מדינת כל אזרחיה אשר כל אלו אמורים להוביל להשתלטות פלשתינית בסופו של יום על מדינת ישראל במתכונת שתי מדינות לעם אחד, הפלשתיני כמובן.
לא בכדי חשים הפלשתינים ומדינות ערב התומכות בהם כצועדים על קרקע מוצקה. לתחושתם, ויש להם כמובן על מה לסמוך, בבית הלבן יושב ממשל שאינו אוהד ישראל באופן בוטה, הנהנה מהיזון חוזר ממשתפי פעולה ישראלים אשר שורשיהם נעוצים עמוק במערכות דעת הקהל והמשפט בתוככי ישראל.
וכך, יכולים הם לנפנף בבוז את נכונות ישראל לפתוח במשא-ומתן ולשים ללעג וקלס את דרישת ישראל להכרה בינלאומית וערבית בה כמדינת הלאום היהודי, ביודעם ידוע היטב כי יהיה אשר יהיה, יקבלו הם גיבוי חד-צדדי, אוהד וחם, בממשל האמריקני הנוכחי. הם חשים, עקב נהיית חוסיין אובמה אחר העולם האיסלאמי, כי יכולים הם לדרוש מישראל מחוות "בונות אמון" בעוד שאינם רואים עצמם מחויבים כלל למחוות "בונות אמון" מצידם.
הלכה, ולמעשה, פעולת חתרני הפנים בינינו, ואין זו הפעם הראשונה לכך, מרחיקים את האפשרות לשלום, באשר מקשיחים הם את עמדת מדינות ערב והפלשתינים להתבצר בעמדות שאין באפשרות ישראל לקבלן באם חפצי חיים אנו, כגון נושא "זכות השיבה" הפלשתינית, או הסכנתם עם אופייה וטבעה היהודי של מדינתנו.
לעזרתה של ישראל לנוכח מצב בלתי אפשרי זה, באים נחישות בפועל של מנהיגי ישראל אשר חובה עליהם לעמוד על האינטרסים החיוניים שלנו, ובנוסף רוב מוצק של חברי הסנאט והקונגרס האמריקנים אשר אינם עיוורים למתרחש לנגד עיניהם, כמתואר לעיל, ומצדדים באורח גורף במדינת ישראל ובקיומה בגבולות בטוחים, גם אם פירוש הדבר התרסה פעילה כנגד מדיניות החוץ של חוסיין אובמה.
חובה על כנסת וממשלת ישראל לפעול נחרצות ולעצור את המימון של סוכני האיחוד האירופי, "החברה החדשה לישראל" וקרנות השוטמים מעבר לים. פעולות משרד חוצנו כנגד "שוברים שתיקה" מרמזות על מגמה נכונה, אך אלו עדיין מעט ומאוחר. ניתן לפעול כנגד עמותות החוץ פרלמנטריות בהצלחה תוך הפעלת התקנות הקיימות כנגד פעולות סוכן זר בישראל.
פניית משרד חוצנו לאנגליה, הולנד וספרד לעצור את המימון לחברת "שוברים שתיקה" הינה שגויה באשר בכך רומזת ישראל לאותן מדינות כי הינה רואה בעין יפה את המשך המימון לשאר עשרות ומאות העמותות החוץ-פרלמנטריות המנזקות באורח אנוש, אפשר שבלתי הפיך, את ישראל. נכון כי איננו יכולים לעשות רבות לחסימתם המוניטרית של ארגוני "שלום עכשיו", "יוזמת ז'נבה" ודומיהם בשטחי האיחוד האירופי ובארצות הברית, אך מי מונע בעדנו לעשות זאת בישראל?
